הצו האלוקי כבסיס לערכים /מאמרו השבועי של הרב מנחם ברוד

מסופר על קבוצת חסידים שנסעה בדרך ועצרה בפונדק-דרכים בבעלות יהודית. ביקשו החסידים מבעל הפונדק להגיש להם ארוחה חלבית, מטעמי כשרות. "מצטער", אמר להם בעל הפונדק, "אין לי אוכל חלבי, רק בשרי". התחילו החסידים לחקור את בעל הפונדק מי השוחט, מי ניקר את הבשר, מהיכן מביאים את הבהמות וכו'. בעודם שואלים את השאלות ועורכים את הבירור המקיף, נשמע לפתע קול מפינת האולם: "חסידים, חסידים! מה שאתם מכניסים אל הפה אתם בודקים היטב; האם אתם בודקים כך גם את מה שאתם מוציאים מהפה?!". אמירה זו חושפת אמת עמוקה. לכאורה לא היה אמור להיות הבדל בין השניים. אותו בורא-עולם ציווה את שני הדברים, באותה תורה הם כתובים. אבל יהודי שעשוי להקפיד על קלה כחמורה בעניינים שבין אדם למקום, עלול למצוא צידוקים והיתרים בעניינים שבין אדם לחברו. לא יעלה על דעתו לאכול דבר שאין לו הכשר מחמיר, אבל בדברים הנוגעים לזולת פתאום לא צריך הכשר. בלי דעות אישיות זה אחד ההסברים לעובדה שהפרשה הראשונה המופיעה אחרי פרשת יתרו, שבה מסופר על מעמד הר-סיני, היא פרשת משפטים, העוסקת רובה ככולה בדברים שבין אדם לחברו. בכך מלמדת אותנו התורה, שגם את המצוות הללו עלינו לקיים באותה הקפדה ויראת-שמים כשם שאנו מקיימים את המצוות שבין אדם למקום. כשיהודי עומד לפני קיום מצווה שבין אדם למקום, ברור לו לגמרי שדעתו האישית אינה רלוונטית לעניין. לא יעלה על דעתו, למשל, לצבוע את התפילין בצבע חום, גם אם הוא מאוד לא אוהב צבע שחור. הוא יודע שאלה ציוויים של הקב"ה, הלכה למשה מסיני, ואין כל מקום לערבב בקיום המצוות את טעמו האישי ואת דעותיו הפרטיות. אולם במצוות שבין אדם לחברו עלול השכל להתערב ולהביע דעות, וכאן טמונה הסכנה. השכל הוא גמיש להפליא, והוא יכול לטעון דבר והיפוכו. חז"ל כבר אמרו שבפלפולים שכליים אפשר להתיר את השרץ במאה וחמישים נימוקים. אם נותנים לשכל דריסת-רגל, הוא כבר ימצא את הדרך להצדיק כל דבר. ברגע שהאדם חש כי המצווה מבוססת על ההיגיון האנושי, הדרך פתוחה למצוא היתרים שונים ומשונים. הדרך היחידה לעמוד מול פיתויי היצר, הרותם של השכל לצרכיו, היא לראות במצווה צו אלוקי שאין עליו עוררין. בענייני שבת וכשרות איש לא יעז להתיר את האסור. להפך, אם יש ספק, היהודי פונה אל הרב ושואל מה קובעת ההלכה, הוא מקבל את דעת התורה ללא עוררין. באותה גישה יש להתייחס למצוות שבין אדם…