אצלי לא הכול בסדר -מאמרו השבועי של הרב מנחם ברוד

השאיפה האנושית המקובלת היא שהאדם יהיה מסופק ויגיע לתחושת שביעות-רצון. אם הוא אינו שבע-רצון מעצמו, זו הוכחה שעדיין לא הגיע אל השלמות. אולי חסר לו כסף או שעדיין לא השיג את מכונית חלומותיו. אם הוא חש חוסר סיפוק, אולי עליו לצאת לחופשה או לפנות יותר זמן לתחביבים. היעדרה של שביעות-הרצון נתפסת כתקלה, שהרי השאיפה היא שהאדם יהיה מרוצה מעצמו. גישתה של היהדות הפוכה לגמרי: אסור לאדם להיות שבע-רצון מעצמו. כשאדם חש שהוא 'בסדר', זו ההוכחה הטובה ביותר כי הוא רחוק מאוד מלהיות 'בסדר'. אם הוא מרגיש שלם עם עצמו, מסופק ומרוצה, זה תמרור האזהרה הגדול ביותר המתריע מפני התנוונות רוחנית. וכפתגמו הידוע של הרבי מקוצק: לב שלם הוא שבור, ולב שבור הוא שלם. לבוא בלבבות שבורים כיום בכלל מצאו שיטה מקורית להתמודד עם הקול הפנימי הקורא לנו להשתפר, להתקדם, לתקן את דרכינו. התפיסה החדשה אומרת שצריך להשתיק את קול המצפון. אל תתנצל, אל תניח לעצמך להרגיש רע, אל תקשיב לתחושה הפנימית המנווטת אותך לתיקון עצמי. אם התחשק לך לעשות דבר-מה – זה הדבר הנכון. אם רצונך לבזבז את זמנך לבטלה – אל תחוס על הזמן שאבד. זרום, חיה את הרגע. אכן, האדם אינו אוהב להרגיש אשם, לבקש סליחה, להתנצל. אנחנו אוהבים להיות צודקים, גאים, לא חייבים דבר לאיש. גם אם שגינו, אנו נוטים לשכנע את עצמנו שבעצם לא נורא, ובכלל, לא צריך לחוש נקיפות מצפון יותר מדיי. ובדיוק אל הנקודה הזאת מכוּונת אמירת הסליחות. אנחנו, האנשים הגאים והזקופים, עומדים פתאום בראש מורכן ובלבבות שבורים ופותחים את אמירת הסליחות בהצהרה: "לך ה' הצדקה ולנו בושת-הפנים". בדומיית הליל אנו נאלצים להודות: "לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך, כדלים וכרשים דפקנו דלתיך". יש מידה רבה של היטהרות בעצם אמירת הסליחות. הנכונות לבוא לסליחות, להרגיש שאני לא בסדר, להודות שיש לי על מה לבקש מחילה – היא עצמה מורידה במידה מסויימת את רוח הגאווה וגסות-הרוח, ומעניקה מימד מסויים של זוך נפשי. תכונת 'השמח בחלקו' היא נפלאה בכל הקשור לעולם החומר. ככל שאדם שמח יותר במה שיש לו ואינו שואף לאגור עוד כסף ונכסים – כן גדל אושרו. זה גם העושר האמיתי ("איזהו עשיר? השמח בחלקו"). אך בכל הקשור לנכסים רוחניים – תורה, מעשים טובים, מידות טובות – כאן תכונת 'השמח בחלקו' היא תכונה גרועה מאוד. בעולם הרוח, העדר שביעות-רצון ושאפתנות…