"וגילו ברעדה" בפרשת האזינו

סדרן של פרשיות השבוע קשור לאירועי לוח השנה. יש פרשות שמעוגנות היטב בלוח: בראש ובראשונה החתימה והפתיחה – "וזאת הברכה" שנקראת בשמחת תורה, ו"בראשית" שנקראת בשבת הראשונה אחריה. פרשת "במדבר" נקראת תמיד לפני שבועות ופרשת "נשא" אחריו, פרשת "דברים" נקראת תמיד לפני תשעה באב ופרשת "ואתחנן" אחריו. הדרשנים מצביעים על הקשרים שבין המועד לבין הפרשות העוטרות אותו משני צדדיו. פרשת נצבים היא מן הפרשות הקבועות, לעולם קוראים אותה בשבת שלפני ראש השנה. משום כך, קריאתה מתפרשת בהקשר של ההכנות לראש השנה, אם מצד ההתייצבות לפני ה' בראש השנה, בבחינת "נצבים היום", אם מצד "תכלה שנה וקללותיה". לעומת זאת, מקומה של פרשת האזינו אינו קבוע – פעמים שקוראים אותה בשבת שובה, בתוך עשרת ימי תשובה, ופעמים קוראים אותה בשבת שבין יום הכפורים לסוכות. אין עוד פרשה בתורה שנדרשת להופיע בשני הקשרים שונים כל כך. אמנם, ההפרש בתאריכים אינו גדול, אבל השוני בזמן עצום: שבת שובה, בעיצומם של הימים הנוראים, בתוככי ימי הסליחות, קודם ליום הדין. ואילו בשבת שאחרי יום הכפורים אנו מצויים כבר בעולם אחר לגמרי, אחרי ה"סלחתי כדבריך", אחרי "לך אכול בשמחה לחמך … כי כבר רצה הא-להים את מעשיך". בתוך ימים של שמחה והכנות מלאות חדוה לקראת חג הסוכות. בין כך ובין כך מדובר בימים של רוממות רוח ותעצומות נפש, ולכן מתאים מאד לקרוא בהם שירה. אף על פי שכל התורה כולה נקראת שירה, הרי שהאזינו, כמו שירות אחרות, היא בבחינת שירה דשירה. הצורך בשירה מתבקש לפי ערכם של הימים. הצורך הזה ניכר גם בריבוי הפיוטים שנוספו לתפילה בימי חג ומועד, ובמיוחד, בימים הנוראים. ההקשבה לשירה תלויה לא רק בתכנים הכתובים בשיר, אלא גם במקום שבו נמצאת אזנו של השומע. אינו דומה אדם, או ציבור, המקשיב לשירת האזינו מתוך הדריכות והמתח של ימי התשובה, כאשר הוא עדיין רואה את עצמו בבחינת "בינוניים תלויים ועומדים" והכרעת המשפט שלו עדיין לפניו, לאדם המקשיב לשירה זו אחרי הכפרה והטהרה של יום הכפורים. הראשון, מן הסתם, יטה להזדעזע ולחרוד מפסוקי "אסתירה פני מהם … כי דור תהפוכות המה … אספה עלימו רעות … מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה". ואילו השני פנוי יותר להתרונן ולהתכונן לסוכות עם פסוקי "כי חלק ה' עמו … ימצאו בארץ מדבר … יסובבנהו יבוננהו יצרנו כאישון עינו, כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו…