יום הילולא והתקשרות -מאמרו השבועי של הרב מנחם ברוד

בשבת-קודש פרשת בֹא, י' בשבט תש"י, לפני חמישים ושמונה שנים, עלתה למרומים נשמתו של הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש, נשיאה השישי של חסידות חב"ד. על-כן זה יום הילולא ויום סגולה. אולם יש ליום הזה עוד משמעות, הקשורה יותר לבני דורנו – ביום זה החלה לזרוח שמשו של חתנו וממלא-מקומו, הרבי מליובאוויטש, נשיאהּ השביעי של חב"ד. לכן זה גם יום של חיזוק ההתקשרות אל הרבי והגברת הדבקות בתורתו, בדרכו ובהוראותיו. קשה מאוד לסכם את פועלו של הרבי במשך שנות נשיאותו, משום שהוא טבע חותם עמוק כל-כך על דמותה של היהדות בדורנו, עד שאיננו יכולים כלל לחשוב איך היה העולם נראה בלעדיו. רק היסטוריון, שיעשה מחקר מעמיק, יגלה כמה חדרו אט-אט המושגים שהחדיר הרבי לתודעת הציבור היהודי על כל חוגיו וגווניו. ממגננה להסתערות הרבי הוא האיש שהעביר את היהדות הדתית ממִגננה להסתערות. את ההנהגה קיבל לידיו בימים שבהם הסתערה החילוניות על כל חלקה טובה של היהדות הנאמנה. המוני צעירים, מבתים יראים וחרדים, נטשו את דרך התורה והמצוות והתפתו למנעמי העולם המודרני. היהדות הדתית נלחמה מלחמת-מאסף והסתגרה בתוך עצמה, בתקווה נואשת להציל את בניה מפני הרוחות הסוערות. בעיצומם של אותם ימים קרא הרבי למגמה הפוכה – לא להסתגר ולהתגונן, אלא לצאת אל העם ולהביא אליו את אור התורה והחסידות. רבים וטובים הביטו בתימהון ברבי, המשגר זוגות צעירים למקומות נידחים בארץ ובעולם. לבד, בלי קהילה תומכת, בלי מוסדות חינוך לילדים, אפילו בלי בית-כנסת, מקווה ומזון כשר. זה נראה כחוסר אחריות במקרה הטוב וכאיבוד לדעת (במובן הרוחני) במקרה הרע. אבל הרבי לא התרגש מדברי הביקורת וממבטי התימהון. הוא הכריז "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", והפיץ את שלוחיו בכל רחבי תבל. בארץ שיגר את חסידיו לקיבוצים ולמושבים, לתנועות-הנוער ולמרכזי התרבות. הם חרשו את הקרקע, הסירו מחיצות, זרעו זרעי התקרבות ליהדות, הציגו דמות של יהדות חיה, מתחדשת, תוססת. גאולה עכשיו אט-אט החלו לנבוט אותם זרעים ונעשו אילנות נושאי פרי. במקומות נידחים בעולם החל להישמע קול התורה. נוסדו בתי-כנסת, קמו בתי-ספר יהודיים, נבנו מקוואות-טהרה, נפתחו חנויות של מזון כשר. עוד חוגים של היהדות הדתית והחרדית החלו להגיע לאותם מקומות. רבבות בעלי-תשובה פתחו במסעם המרתק אל חיק האמונה. ופתאום הדבר נעשה פשוט ומובן…