לא לעצור את הצמיחה -מאמרו השבועי של הרב מנחם ברוד

לעיתים קרובות אנו פוגשים אנשים המביעים שביעות-רצון מעצמם וממצבם הרוחני, בבחינת: "אצלי הכול בסדר". ובאמת, הם אנשים טובים והגונים, שממלאים את חובותיהם כלפי עצמם וכלפי סביבתם, וגם שומרים על מידה סבירה של מסורת ושל קיום מצוות. אי-אפשר לומר שהם אנשים שליליים. אולם שביעות-הרצון והסיפוק העצמי, כשהם מופיעים במישור הרוחני – כשהם לעצמם אינם דבר חיובי כלל. תכונת ה'שמח בחלקו' היא נפלאה בכל הקשור לעולם החומר. ככל שאדם שמח יותר במה שיש לו ואינו שואף לאגור עוד כסף ועוד נכסים – כן גדל אושרו, וזה גם העושר האמיתי ("איזהו עשיר, השמח בחלקו"). אך בכל הקשור לנכסים רוחניים – תורה, מעשים טובים, מידות טובות – כאן תכונת ה'שמח בחלקו' היא תכונה גרועה מאוד. בעולם הרוח, העדר שביעות הרצון והשאפתנות המתמדת – הן התכונות הנכונות והראויות. אם לא-כן האדם קופא על שמריו, אינו מתקדם, וממילא נגרמת נסיגה. לטוב אין גבול בט"ו-בשבט אנו נושאים את עינינו אל עולם הצומח, וגם לומדים ממנו, על-פי הפסוק: "כי האדם עץ השדה". מה מאפיין את הצומח לעומת הדומם? – תכונת הצמיחה והגידול. אילן חי ובריא שרוי בגדילה מתמדת. הוא מוסיף ענפים, מרבה עלים, שופע יותר פירות. נהוג למדוד את שנותיו של העץ לפי שכבות גזעו, שכן בכל שנה הוא מוסיף שכבה חדשה. זה הצומח. לעומתו, הדומם, כשמו כן הוא – דורך במקום; מה שהיה הוא שיהיה. צמיחה מתמדת זו צריכה לבוא לידי ביטוי בחיינו, בעיקר בתחום הרוחני. לעולם אין אדם רשאי לומר: כבר אין לי מה לשפר. כל עוד רוח-חיים באפו, יש לו הכוח, וממילא גם מוטלת עליו החובה, להוסיף ולהתקדם ולהשתפר. תמיד גם אפשר להוסיף בתורה ובמעשים טובים, כי התורה היא אין-סופית ולטוב אין גבול. תפיסת העולם היהודית מבוססת על ההנחה, שתכלית חיי האדם עלי-אדמות היא לתקן את עצמו ואת העולם שמסביבו. אם אדם מקפיא את התקדמותו ונשאר באותו מצב, הוא אינו מנצל, למעשה, את הימים והשנים שהקב"ה העניק לו. אפשר בצדק לטעון כנגדו: לשם מה ניתנו לך עוד שנים, אם לדעתך כבר הגעת מכבר לשלמות! ההתקדמות וההתעלות המתמדת מעניקות תוכן מחודש לכל יום חדש ולכל שנה חדשה. האדם מקבל את הימים והשנים הנוספים בזכות, שכן הוא מוכיח שהוא זקוק להם כדי להשיג יעדים חדשים בחייו הרוחניים. התחדשות מתמדת כל אדם שיחשוב לרגע על עצמו, ימצא ללא ספק שיש בכוחו להשתפר ולהוסיף. הוא יגלה שיש…