יתרו – ההוכחה שאפשר גם אחרת…

יתרו כומר לעבודת כוכבים היה וראה שאין בה ממש… קרא לבני עירו ואמר להם: 'עד עכשיו הייתי משמש אתכם – מעתה זקן אני, בחרו לכם כומר אחר'. עמד והוציא כלי תשמישי עבודת כוכבים ונתן להם הכל. עמדו ונדוהו, שלא יזדקק לו אדם ולא יעשו לו מלאכה ולא ירעו את צאנו… "ויבואו הרועים ויגרשום" (שמות ב', יז) – אפשר הוא כהן מדין והרועים מגרשים בנותיו? אלא ללמדך שנידוהו וגרשו בנותיו כאשה גרושה. שמות רבה א', לב. מדוע בחרו חז"ל לקרוא לפרשה בה ניתנת התורה לעם ישראל דווקא על שמו של יתרו, שאינו יהודי, שעה שבמרחבי המקרא ניתן היה למצוא יהודים צדיקים ממנו? שאלה זו העסיקה פרשנים רבים, וייתכן שבדרשתנו ניתן יהיה למצוא את המפתח לה, וכן לשאלה מדוע דמותו חיונית כל-כך לסיפור יציאת מצרים ומתן תורה. לכאורה, ניתן לטעון כי סיפור הגאולה משעבוד מצרים וסיפור מתן תורה היה יכול להיות שלם, אף לולא אוזכרה בו דמותו של יתרו. יתרו הוא אומנם אביה של ציפורה אשת משה, אך עובדה זו כשלעצמה לא מחייבת את תיאור דמותו של יתרו, כשם שהמקרא לא בחר לתאר את דמות אביה של שרה אמנו, לדוגמא, או את אביהן של דמויות חשובות אחרות. ייתכן שהתשובה לשאלה זו נעוצה, לדעת דרשתנו, בשני מתחים המצויים בדמותו של יתרו. המתח הראשון מצוי במפגש הראשון עם יתרו ובנותיו, בשעה שהתורה מכנה אותו "כהן מדין" (ב', טז) אך אנו נוכחים כי לא רק שהמנהיג הרוחני העליון של מדין לא הצליח למצוא גבר שירעה את צאנו, כיאה לאדם במעמדו, אלא שגם בנותיו הרועות את צאנו, מוטרדות ומבוזות על ידי רועים אחרים. המתח השני מצוי בפרשתנו הפותחת בשנית בהדגשת תפקידו של יתרו כ"כהן מדין" (י"ח, א), אך שמה בפיו את המשפט הנוגד את כל מהות תפקידו: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים" (י"ח, יא). יש להפנות את תשומת הלב שכבר במישור המקראי, כהן אלילי שמודה בגדולתו של אל אחר, מאבד את עולמו ולמעשה מייתר את תפקידו, אך יתרו אינו חושש מכך והוא מוכן ללכת אחר האמת, למרות הפגיעה הקשה בתפקידו ובמסגרת המוסדית המפרנסת אותו. דרשתנו משלימה את סיפורו של יתרו, על ידי קישורם של שני המתחים המקראיים הללו. הדרשה קובעת שהסיבה לכך שאנשי מדין לא נאותו לרעות את צאן יתרו ואף ביזו את בנותיו, נעוצה בכך שהוא לא מילא את התפקיד המצופה ממנו ככהן הדת האלילית, אלא העדיף ללכת אחר האמת הפנימית שלו, תוך מוכנות לשלם את המחיר. הטענות לפיהן…