ליצור את הכלי לברכה האלוקית -מאמרו השבועי של הרב מנחם ברוד
ביום ראשון השבוע נפצע קשה ילד בן שמונה בשדרות, מפגיעת טיל קסאם, ואיבד את רגלו. ביום שני נמסר כי כבר נתקבלה ההחלטה לצאת לפעולה גדולה ורחבה ברצועת עזה. ייתכן שאין זה אלא ספין תקשורתי, שנועד לשכך את הזעם הציבורי על המחדל החמור שבהפקרת תושבי שדרות ויישובי הנגב המערבי לירי הבלתי-פוסק מעזה, אבל ייתכן שאכן נתקבלה החלטה כזאת. עצוב שרק תמונות מזעזעות יכולות לשכנע אותנו לעשות את הדברים הנכונים. וכי לא דיי בעצם המצב הבלתי-נסבל, שאזרחים חשופים במשך כמה שנים לירי טילים, כדי שמדינה ריבונית תפעל כדי להפסיק זאת? אבל כך היה גם בגל הטרור הנורא לפני שש שנים. לכל בר-דעת היה ברור שחייבים להיכנס לערי יהודה ושומרון ולנקות את השטח, אולם רק הפיגוע בליל-הסדר במלון פארק בנתניה גרם לממשלה לצאת למבצע 'חומת מגן', שאכן חיסל את קיני הטרור והביא לנו את השקט המיוחל. אין להקל ראש ברור לגמרי שפעולה רחבה ברצועת עזה אינה דומה כלל וכלל למבצע 'חומת מגן'. שם היה לנו עסק עם ארגוני טרור. כאן מדובר במדינת טרור לכל דבר ועניין. מולנו עומד צבא של שונאי-ישראל, שבאיוולתנו הנחנו לו להיערך במשך כשנתיים למערכה הזאת. אנו משוכנעים ומאמינים כי בע"ה נוכל לו, אבל אין להקל ראש במורכבותה של הלחימה ובמחירה. אנו, הציבור, צריכים מצד אחד ללחוץ לחץ בלתי-פוסק על מקבלי ההחלטות שלא להתמהמה אלא לבצע את הפעולה החיונית הזאת עד תומה, ויפה שעה אחת קודם. הפעולה חייבת להסתיים בניצחון מוחלט, ובסילוק איום הטילים והטרור מעל ראשנו. זו המטרה, ואסור להיעצר עד שהיעד הזה יושג בשלמותו. מצד שני, יש לנו תפקיד חשוב וחיוני ביותר בהשגת הברכה האלוקית למערכה העומדת לקראתנו. כיהודים, אנו מאמינים שלא "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". צריך כוח, צריך צבא, צריך לפעול בדרך הטבע, אבל ההצלחה תלויה בברכת ה'. כשיש ברכה – מצליחים למעלה מהמשוער, ואילו כשאין חלילה ברכה, עלול הכול להסתבך ולהיכשל. את הברכה האלוקית משיגים על-ידי מילוי רצונו של הקב"ה. לפני אלפי שנים הבטיח לנו אבינו שבשמים, ש"אם בחוקותיי תלכו ואת מצוותיי תשמרו", כי-אז "ורדפו מכם חמישה – מאה, ומאה מכם – רבבה ירדופו, ונפלו אויביכם לפניכם לחרב". יתרה מזו: כשעם-ישראל עושה את רצון הבורא, אין צורך כלל במלחמה, שכן "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד". כולנו נוהגים להוסיף בענייני תורה, תפילה, צדקה…