אהבת ישראל כמבחן מעשי: מאמר דעה

בימים האלה, ימי ספירת העומר, הננו נדרשים לשים דגש מיוחד על הגברת אהבת-ישראל ושלילת שנאת-חינם, פירוד לבבות ומחלוקת. מתברר, כי מבין כל היצרים, יצר זה הוא הפעיל ביותר בקרבנו, אולי דווקא משום שהוא הגורם לגלות הארוכה שממנה עדיין לא נגאלנו. הרבה נכתב על השאלה, מדוע אהבת-ישראל הוגדרה "כלל גדול בתורה", ומדוע בחר הילל הזקן במצווה זו כדי לתמצת את עיקרה של התורה. תורת החסידות מסבירה, שתכליתה של התורה להביא את האדם לידי כך שיעמיד את נשמתו במרכז ואת צורכי הגוף בשוליים – שיעשה את הנשמה עיקר ואת הגוף טפל. אהבת-ישראל היא המבחן המעשי לכל זה. האתגר: לוותר הדבר המרכזי שהתורה תובעת מאיתנו הוא – להקריב, לוותר על הנוחות והאנוכיות למען הערכים שאנו מאמינים בהם. המצוות מחנכות אותנו להימנע מלעשות את מה שנעים ונוח, ולעשות את מה שלא מתחשק כל-כך לעשות. מצוות אהבת-ישראל משקפת את מצבנו המדויק בתחום הזה. אם נתבונן בשורשיה של כל מחלוקת, נגלה שבמרכזה עומדת האנוכיות. זו יכולה להיות אנוכיות אישית או קבוצתית ותנועתית. הזולת מפריע לי בדרך זו או אחרת, ולכן אני נגדו. שלום ואחדות מבוססים על ויתור ועל דיכוי האנוכיות. אמנם הזולת מפריע לי, אך למען השלום אני מוכן לוותר, ואם צריך – לשאת את ההפרעה. אין דבר קל מפילוג ופירוד-הלבבות. מישהו אינו חושב בדיוק כמוני – אני נגדו. דעתו של הזולת אינה עולה בקנה אחד עם דעתי – מיד אני רואה בו יריב. יהודי שני מתחרה על המשאבים שלי – אני נלחם נגדו בשצף-קצף. ומכיוון שהעולם מוגבל ובני-האדם שונים, תמיד יימצאו סיבות לפילוגים ולפירוד-הלבבות. כדי להגיע לאחדות מוכרחים לדכא את האנוכיות. נכון, לא כל-כך נוח לי לשמוע את דעת הזולת, אבל בכל-זאת אקשיב לו. קשה לי להשלים עם העובדה שיהיה עליי להתחלק עם הזולת במשאבים העומדים לרשותי, אבל אני מסכים לוותר למען האחדות. ככל שהאדם מצליח יותר להתעלות על אנוכיותו, כן קל לו יותר להתאחד עם אנשים השונים ממנו. לחשוף את הנשמה זו עדיין אחדות ברמה נמוכה – אחדות שנובעת מתוך חישובים. למעלה מזה היא האחדות הפורצת מתוך עומק הנשמה, שמבחינתה אכן כולנו אחים ומאוחדים. כל ההבדלים בין יהודי אחד למשנהו ובין קבוצה לחברתה, הם הבדלים חיצוניים וזניחים. בעומק מהותנו אנו מאוחדים ומלוכדים, כשם שכל תאי גוף האדם הם חלק ממהות אחת מאוחדת. להכרה זו אפשר להגיע רק כאשר מתעלים…