יום הכיפורים של יוכבד

מאז שאני זוכרת את עצמי התקופה הזו של השנה, תקופת החגים, עם ריח הסתיו באוויר, וניחוח של התחדשות מדגדג לי בתאי הזיכרון. לא יודעת באיזה גיל זה התחיל. הרי נוסטלגיה זה משהו שמתבשל עם השנים. הולך ומשתבח הופך לעמוק יותר, מעניין יותר, כואב יותר… אולם, בשלוש השנים האחרונות יש מוקד אחד ברור לכל המחשבות והזכרונות. הכל סובב סביב נושא אחד. הכל יוצא מנקודה אחת: אבא. אולי כי חגים זה משפחה, אולי כי בשבילי החגים היו עטופים תמיד בצליל קולו של אבא שהיה חזן בימים הנוראים, אולי כי הפעם האחרונה בה דיברתי עם אבא היתה יום אחרי שמחת תורה. ואולי כי ככה. היום נזרקתי המון שנים אחורה. לתקופה שהזכרונות ממנה הם קטעי סרט לא מעובדים, לא תמיד מתחברים אחד לשני. חלקם זכרונות אישיים שלי, תמונות בהירות וברורות. וחלקם דברים שליקטתי במשך השנים. סיפורים ששמעתי ושמעתי, ושוב שמעתי עד שהפכו כאילו חלק מזכרונותיי שלי. יום כיפור בצהריים. אני ילדה בת חמש, יושבת על מדרגות בית הכנסת נוגסת בחוסר חשק בסנדוויץ' שאמא הכינה לי. שתי פרוסות של חלה, גבינה לבנה ועיגולים של מלפפון חמוץ. תמיד מלפפון חמוץ. הטעם של הסנדוויץ עוד בפה אצלי. השמש קופחת לי על הראש ואני מנסה תנוחות שונות ומשונות שיצליחו להסתיר מעיניהם של הילדים האחרים את הבושה הגדולה. נכנעתי לרעב ואני אוכלת. בושה. לפני בית הכנסת רחבה של חול ואבנים. יבש בחוץ. חם. ופתאום, כמו מחזה של פאטה מורגנה מתקרב אליי ג'יפ צבאי. אני מנערת את הראש, משפשפת את העיניים והג'יפ – בעינו עומד. בעצם נוסע. הוא אוסף סביבו סופה קטנטונת של חול ונעצר בחריקת בלמים. שלוש ורבע הילדים שהיו באותה התקופה בבית הכנסת מתאספים תוך שניות ספורות סביב שני החיילים שיורדים מהג'יפ. גם אני מצטרפת אליהם עדיין לא מבינה איך הג'יפ הזה עם שני החיילים שעליו הולכים לשנות לי את החודשים הבאים. הם נכנסים אל בית הכנסת ואנחנו – אחריהם. בבית הכנסת דממה. הקול היחיד שנשמע הינו קולו של אבי. מאוחר יותר נודע לי שהוא אחז באותה השעה במוסף של יום כיפור. 'ונתנה תוקף קדושת היום'. הספקתי עוד לגמוע את השניות האחרונות של הניגון. הו, איזה קול היה לו. עוד בתור ילדה הייתי נהנית לשבת ולהקשיב. צמרמורת. תוך שניות הוא שם לב להפרעה. מפסיק ומסתובב אחורה. עדיין לא זז ממקומו. הוא מבחין בחיילים. החיילים שלו. הם ניגשים אליו. 'המפקד. אתה…