כל נדרי במשלט – שמואל דייץ מספר

המצור על ירושלים נעשה קשה יותר ויותר מאז כסלו תש"ח. רק כמה שיירות הצליחו לעבור בדרך-לא-דרך ולהביא אספקה לתושבי ירושלים. בכל שיירה היו אבדות, קרבנות בנפש וכלי-רכב שעלו באש. את המכות הגדולות ספגו השיירות האחרונות, ובמיוחד האחרונה שבהן, שניסתה לפרוץ את המצור בכ"א באדר. השיירה ספגה אש תופת. רוב כלי-הרכב לא הצליחו להגיע אל היעד, אלא עלו בלהבות, ולא נותרו מהם אלא השלדים המפוייחים, המוצבים כיום לזיכרון בצידי הדרך העולה לירושלים. בין הניצולים המעטים מהשיירה הזאת היה שמואל דייץ מחדרה. הוא מצטרף לשיירה במשאיתו הפרטית, שאותה העמיד באותה שעה לליווי השיירות. היחלצותו מהתופת הייתה נס בפני עצמו. עם פריצת דרך בורמה, בימי הפסח, ניצל שמואל את ההזדמנות וקיבל רשות להצטרף לשיירה, כנהג. "נפרדתי מחיילי הגדוד החמישי של הפלמ"ח, שאותם ליוויתי. הייתי מעמיס מזון וציוד, מספק אותו למשלטים ולעמדות, וחוזר לחדרה", הוא מספר. אחרי הקמת המדינה החליט שמואל להתגייס לצה"ל. הוא נסע דרומה והצטרף ליחידת המתנדבים המובחרת 'שועלי שמשון'. היחידה כבר רשמה כמה ניצחונות מול המצרים, ובסיסה שכן בבית-אריזה באחד הפרדסים. מספר שמואל: "מפקד הפלוגה, אריה שפק, תושב חדרה אף הוא, ראה את הכיפה שעל ראשי וניסה להניאני. 'עליך לדעת שהמטבח שלנו לא-כשר', אמר. "עניתי לו: 'אוכל להתקיים רק על לחם'. כשראה את נחישותי, צירפני לשורות. מאז היינו כל הזמן במלחמה. לעיתים נתנו לי רכב שנקרא 'חצי זחל משוריין' (רכב בעל גלגלים קדמיים וזחל אחורי), אך פעמים רבות נכנסנו לשטח אויב בג'יפ לא-ממוגן. לנו זה לא שינה דבר. אנשי היחידה נלחמו כאריות, ואכן נחלו ניצחונות רבים, אם כי למרבה הצער ספגו גם הרוגים רבים. סוד הצלחתם היה התמסרות אין קץ וללא שיקולים אישיים. "גם בשחרור שטחים מידי הערבים כוחה של היחידה היה רב, ואף עלה על מה ששחררו החטיבות הסדירות. בין היישובים שהיחידה השתתפה בכיבושם היו אשדוד, אשקלון וקריית-גת, ועיקר הכיבוש נעשה בהסתערות בג'יפים בלתי-ממוגנים ברובם מול האוייב. היו מקרים שהכיבוש נעשה על-ידי ג'יפ יחיד כמעט, כמו במקרה של קריית-גת, שאני הייתי הראשון להסתער עליה. "ערב יום-הכיפורים הגיע. ירדנו לבסיס העורף כדי להתרחץ ולהחליף בגדים, דבר שלא עשינו זמן רב. תחת אחד העצים אכלתי 'סעודה מפסקת' ונעלתי נעלי גומי. לקחתי את המחזור בדרכי למגורי…