"תרגיש בבית…" ● בלוג שבועי

בשבוע שעבר פירסמנו את הבלוג הראשון של הרב גערליצקי לקריאת הבלוג השני: "למרות שהמאמרים שלי החלו להיות מתורגמים לשפות זרות, אני עדיין מרשה לעצמי לשתף אתכם בחוויה אישית, וזאת מתוך תקווה שהמאמר שלפניכם לא יתורגם לערבית, ואף "בן מיעוטים" לא יקרא בו ויקבל השראה לרעיונות שונים… לפני מספר חודשים פרצו אלינו הביתה. הפורץ – בן דוד נחמד מקלקיליה – פעל במקצועיות שכזו, שלמרות שהיינו בבית, ישנים כמובן, לא חשנו דבר. למעשה, אילולא נתפס הגנב בידי המשטרה, לעולם לא היינו מבחינים בעובדת הפריצה. מן הסתם מדובר בגנב תרבותי במיוחד, שרק מתוך נימוס השתדל שלא להעיר אף אחד מבני הבית, כמו גם את השומר שנמנם בכניסה לבנין… (דרך אגב, אם אני הייתי הבוס של אותו גנב אומלל, הייתי מפטר אותו, ולא כעונש על כך ש'השליימזל' נתפס, אלא כקנס על טיפשותו הרבה: נו באמת, מכל הבתים באזורי חן לא מצאת בית אחר לפרוץ אליו חוץ מביתו של הרב התפרן…) שלא להדאיג אתכם אספר כי תודה לא-ל לא אירע לנו כל נזק. הגנב לא הצליח להשלים את מלאכתו ושערה לא נפלה מראשנו – ומרכושנו – ארצה. ובתי הקטנה הודיעה לי בדרך אל הגן "אתה רואה טאטי, מזל שיש לנו מזוזה"… למרות זאת, לא צריך להיות פסיכולוג בכיר כדי להבין את ההשפעה השלילית שיש למאורע זה על הרגשתם של בני הבית. ואני לא מתכוון לפחד או לחרדה מפני מאורע דומה בעתיד, אלא לפגיעה חמורה הרבה יותר, באחד הרגשות העמוקים והפנימיים ביותר בנפש האדם – רגש הביתיות. תנו לילד קטן דף וצבעים והוא יצייר בית, אמנם בית דמיוני (שלא ברור לי איפה ילד תל אביבי מצוי ראה כמותו מעולם) חד קומתי עם גג אדום ושביל ארוך, אבל בית. מדוע? מסתבר שהרצון והשאיפה לתחושת הביתיות הוא רצון בראשיתי שטבוע עמוק בנפש האדם, שכן בית הוא בעצם המקום היחיד בו יכול האדם להיות מי שהוא באמת, מבלי להתכסות במסכות ולבושים, ומבלי להגביל עצמו בכללי התנהגות מאולצים. להרגיש בבית פירושו להרשות לעצמך להיחשף במלא נוכחותך ולהיות מי שאתה באמת. כאשר אדם זר פורץ אל הבית פנימה – גם אם לא נגרם כל נזק ממשי כתוצאה מכך – תחושת הביתיות נפגמת. ההרגשה היא שאתה כבר לא מסוגל להרגיש בבית בשום מקום. באותה מידה שהתשוקה לבית היא תכונה אנושית כך גם היא גם תכונה אלוקית, הקב"ה בורא העולם (שסביר להניח שירשנו תכונה זו ממנו עצמו) משתוקק גם הוא לבית. מפאת חומריותו של העולם…