סיפור לשבת – קול קורא ביער

בני משפחתו של צבי הביטו בסקרנות במפגש המרגש של ראש משפחתם עם הזר. רק לאחר שנפרדו השניים לשלום, התפנה האב לספר את סיפורו: לאחר שעבר את מחנות מיידנק ואושוויץ הגיע צבי למחנה בוכנוואלד. החיים במחנה היו בלתי-נסבלים. נוסף על הרעב והמחלות שהִכו באסירים, היו חיות-האדם הנאציות משעבדות אותם עד אפיסת כוחות. מדי בוקר וערב נערך ה'אפל' [=מִפְקד]. הוא נוצל בידי קציני המחנה לסדיזם אכזרי, להלקאות פומביות ולהוצאות להורג. לעיתים נמשך המִפקד שעות רבות, על-פי מצב רוחם של הקצינים. המִפקד היה מתקיים במגרש גדול, בצידו של המחנה. שם הייתה כמין בימה גדולה, ועליה ישבו הקצינים מול קבוצות האסירים, שעמדו בסדר מתוכנן ומדוייק. מאחורי הבימה השתרע יער ענק. למוד סבל ותלאות עבר צבי את אימי המחנה ושרד, אולם שאיפתו העזה להיפטר מן הארורים דחפה אותו לעשות מעשה נועז. יום אחד, בשעה שנערך המִפקד היומי, ניצל צבי רגע של חוסר ריכוז מצד השומרים. בהחלטה של רגע עלה אל הבימה וקפץ ממנה אל מעבר למחנה. בכוחות על-אנושיים רץ אל תוך היער. בעקבותיו בא גם פליקס, חברו הטוב שאותו הכיר במחנה. הגרמנים קלטו את הנעשֶה והחל מרדף אחר השניים. כדורים שרקו לידם, אך הם העמיקו לנוס אל תוך היער, עד שהמרדף אחריהם פסק. השניים נותרו עתה לבדם בלב היער, חסרי כול. כל היום התקדמו בחשש ובפחד. כדי להשביע את רעבונם אכלו עשבים וצמחים שמצאו. בלילה חדר הקור לגופם הכחוש והמעונה, שמשקלו לא עלה על ארבעים וחמישה קילוגרמים בלבד. השניים ישבו צמודים זה לזה כל הלילה, בניסיון להתחמם מעט. אלה היו הימים האחרונים של המלחמה. כוחות בעלות הברית הגיעו לאזור. מחנה בוכנוואלד שוחרר והאסירים יצאו לחופשי, אולם צבי ופליקס לא ידעו על כך דבר. הם הוסיפו להסתתר ביער ולנסות לשרוד בו, בלי לדעת לאן יֵלכו ומה נעשֶה בעולם. יום אחד אמר צבי לפליקס: "אין לי עוד כוח להמשיך בחיים ביער. אלך לאן שיוליכוני רגליי עד שאצא מן היער, ומה שירצה ה' – יהיה". השניים נפרדו, וצבי החל לצעוד בדרכו החוצה. לפתע שמע רחש של פסיעות קרבות. כבר לא היה לו כוח להימלט. הוא ראה מולו חייל חמוש, אוחז רובה המכוּון לעברו. בעמדו במקומו הרים את ידיו ובעיניים עצומות זעק: "שמע ישראל – ה' אלוקינו ה' אחד!"… הוא הוסיף לעמוד בעיניים עצומות, ממתין לירייה שתעביר אותו אל העולם הבא, אולם אז שמע פתאום את החייל אומר…