"תן למוישל'ה הזדמנות שניה" – סיפור השבוע

שנת תש"ט (1949). אהרון רט, ניצול שואה, היה אז חייל והוצב במשרד קצין העיר בטבריה, עיר מגוריו. באותו יום חזר אהרון לביתו באוטובוס, כדרכו. באחת התחנות הבחין בתווי פניו של אחד העולים לאוטובוס, וליבו החסיר פעימה. האיש התקדם והתיישב בספסל האחורי. אהרון העיף בו עוד מבט והחוויר. זה האיש ללא ספק. תמונות מן העבר הלא-רחוק של אימי השואה החלו צפות ומרצדות לנגד עיניו כאילו אירעו עכשיו. ליבו הלם בחוזקה, והוא החליט לעקוב אחרי האיש. "ייתכן שהאיש זיהה אותי", הרהר, "אך אינני מתכוון להרפות ממנו". בתחנה הראשונה בשכונת קריית-שמואל בעיר ירד האיש מהאוטובוס. אהרון מיהר לרדת אחריו, והחל לקרוא בקול: "מוישל'ה! מוישל'ה!". הלה החל להתרחק במהירות, אולם אהרון הגביר את קצב צעדיו. כשראה שהאיש אינו מגיב על קריאתו, אלא מנסה לחמוק ממנו, פתח בריצה והשיגו. אהרון היה חייל בריא וחסון, והניח יד כבדה על כתפו של האיש. זה נאלץ לעצור והתפתל באי-נוחות. שלא מרצונו הרים את ראשו ועיני שניהם נפגשו. עיניו של אהרון ירקו אש כשיצאו מפיו המילים: "אתה מוישל'ה, ה'קאפו' במחנה ואלד-לאגר 5 במילדורף. הפעם לא תתחמק ממני. אתה בא איתי למשטרה". תמונתו של מוישל'ה זה נצרבה בליבו של אהרון בהתנהגותו האכזרית כלפי האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג, רבי יקותיאל-יהודה הלברשטם. האדמו"ר איבד בשואה את רעייתו ואחד-עשר ילדיו, ובכל-זאת נשאר איתן באמונתו ובביטחונו בקב"ה. אהרון הכיר אותו בפעם הראשונה בתפילות יום-הכיפורים. נוכחות האדמו"ר הורגשה היטב באווירה ששרתה במקום, ומילות התפילה קיבלו משמעות עמוקה יותר. דמותו של הצדיק נחקקה אז בליבו. האדמו"ר עצמו נזהר ודקדק לקיים כל מצווה, ככל שהיה יכול. הוא הקפיד על שמירת שבת ועל כשרות. הוא סיכן ממש את חייו כדי שלא לאכול ממאכלי הטרֵפה המוגשים לאסירי המחנה. עם זה שכנע אחרים לאכול מטעמי 'פיקוח נפש'. הרעב גרם לצדיק חולשה רבה, ועמידתו הייתה שפופה ולא-יציבה. במחנה היה נהוג לערוך מסדרי בוקר, ולעיתים הם נערכו בהפתעה. במסדרים האלה היו מקורבי האדמו"ר דואגים להבליע אותו בתוך השורות, כדי שלא ייראה בחולשתו מול עיניהם האכזריות של מפקדי המחנה. בוקר אחד נקראו האסירים להתייצב מיד, בלי הודעה מראש. מרוב חיפזון לא הספיקו להסתיר את האדמו"ר, והוא הועמד בשורה הראשונה, על-פי סדר הקראת השמות. אהרון רט עמד באותה שורה, במרחק שלושה…