'הארמון והיונים הבוכיות' – משל מרגש ונוגע ללב

פעם היה מלך שכנופיות פראים בזזו שוב ושוב את ארמונו. הוא לא הצטער על העצים ועל האבנים שהם הרסו, אך עם אבדן אבני הכתר היקרות שעברו בירושה מדור לדור לא יכול היה להשלים. אסף המלך את חכמיו, אך איש מהם לא יכול היה לתת עצה. אותן כנופיות של ברברים פיזרו את אבני הכתר בכל רחבי הארץ ובארצות רבות אחרות, והיקרות שבהן נלקחו אל מעבר לים לקצוות העולם המרוחקים ביותר. אך למלך הייתה בת שיקרה מאוד ללבו, ובחוכמתה היא טיכסה עצה. המלך ובתו אימנו יונים רבות לצאת מן הארמון, להכיר את אבני הכתר ולשאתן חזרה. בכל יום הם שחררו את היונים לשדות המרעה שסביב לארמון, וכמה מהן היו מגלות את האבנים היקרות שהיו פזורות סביב והשיבו אותן לביתן. המלך שמח מאוד וחייך לבתו באושר. משהיו היונים מאומנות היטב למרחקים קצרים, שלחה אותם בת המלך רחוק יותר, ושוב הן חזרו לארמון כשהן נושאות עוד כמה מאבני הפז שאיבד אביה. היונים שבו לארמון גם כשנשלחו רחוק עוד יותר, וככל שנשלחו רחוק יותר, כן הזדרזו יותר לשוב לביתן. אך האבנים יקרות הערך ביותר, אלה שנמצאו בארצות הרחוקות ביותר ובמקומות החבויים ביותר, עדיין לא הוחזרו לארמון. היונים לא רצו לצאת למסע המרוחק כדי למצוא אותן שכן הם לא רצו להתרחק מן הארמון יותר מדאי. בת המלך ידעה מה צריך לעשות, אך היא לא יכלה לספר על כך לאביה, שכן התוכנית הייתה קשה מדי, מסוכנת מדי, נוראה מדי. אולם האב הביט בעיניה והבין מה עליו לעשות. לכן הוא הרס שוב את ארמונו היפה עד היסוד עד כי לא נותר לו כל זכר. כשניסו היונים לשוב, הן לא מצאו דבר, מלבד שדה בור ריק ובו כמה אבנים פזורות ובולי עץ עשנים. הם היו רעבות למזון והתגעגעו ביותר לביתן. אז יצאו היונים הנועזות וההרפתקניות ביותר אל מחוץ לארצו של המלך, שם מצאו ארמונות אחרים, ובארמונות הללו מצאו את אבניו היקרות ביותר של המלך. הן אספו אותן, ליטשו אותן ושמרו אותן בכנפיהן; ובלילות הן היו בוכות, שכן הן ידעו היטב שאין זה ביתן שלהן. כעת, כשהן אספו את כל האבנים היקרות, הגיעה השעה שהן ישובו הביתה. אינני יכול להסביר לכם כל בדל משמעות שבסיפור זה. אילו יכולתי, לשם מה הייתי זקוק לסיפור? הייתי מסביר לכם את המשמעות בלי הסיפור עצמו. אך אני יכול להראות לכם מהיכן שאבתי את הסיפור. בראש ובראשונה, עליכם לדעת כי המקובל הגדול, הרב יצחק לוריא, הידוע בכינוי "האר"י הקדוש", לימד…