פעמים לא מעטות מוצאים עצמם הורים ניצבים בפני תסכולים כה רבים עד אשר הם חשים אבדן דרך טוטאלי, הם כה חסרי אונים מול התנהגות ילדיהם עד אשר הם שואלים את עצמם בקול "אם כן למה זה אנוכי . . ."

ההשקעה בחינוך הילדים דורשת במידה רבה תעצומות נפש במינון גבוה. נדרשת גם יכולת ניתוח מצבים תוך ראיה נכונה של תנאי השטח. הסתכלות נכונה על מכלול מרכיבי האירועים ומתן מענה משוקלל מכל הנתונים יחדיו.

התגובה הבלתי נשלטת, הפוגענית. זו הגורמת לצלקות עמוקות בנפש הילד, היא היוצרת את תוואי הדרך לטוב ולמוטב אשר תקבע את איכות הנבט הצעיר ואופיו בהמשך הדרך.

על משה רבנו, בטרם הרג את המצרי, נאמר, "ויפן כה וכה". בדק משה האם יוכל לצאת ממנו אי פעם טוב, האם יהודים יצמחו ממנו. משראה משה כי לא תצמח ממנו כל טובה או אז, ויטמנהו בחול. כשאנו דוחים את הילד של היום, לעולם לא נדע כמה דורות יחלפו עד שמישהו מצאצאיו ישוב לדרך הטוב ומי מאיתנו רחב כתפיים לשם נטילת משא כה כבד על עצמו. מי שמנו שופטים לחרוץ דינם של כמה דורות.

על כל עשייה נאמר 'סוף מעשה במחשבה תחילה'. על החינוך על אחת כמה וכמה.

גם כשהילד אינו צומח בראשית הדרך בדיוק על פי התיאוריה אותה גיבשו לעצמם הוריו, אין זה אומר כי עליהם להקשיח עמדות, אדרבא, ייתכן ודווקא כאן חסרה הרכות, הרוך והאהבה.

ישנן שתי גישות בחינוך: שמאל דוחה וימין מקרבת. ישנם כאלה הדוגלים בהשלטת תנאי משטר בממלכתם הקטנה. ויש כאלה הדוגלים דווקא בקו הוותרני, הכל מותר והכל קביל לחלוטין. למעשה שתי גישות אלה לוקות בחסר. בשתיהן העשייה קיצונית מידי לכיוון אחד. יש בהחלט מקום לשתי הגישות יחדיו. צריך שהשמאל הדוחה תשלב בתוכה את הימין המקרבת. השמאל הדוחה תהיה הגבולות אותן יש להציב בפני הילדים, גבולות אשר ימחישו להם את המותר והאסור. כל זאת כדי להביא אותם לידי הימין המקרבת, אותה ימין אשר תעודד ותשבח כל עשייה טובה, כל עמידה בגבולות ועשייה בדרך ארץ.