לפני מספר שנים זה היה רק קוריוז קטן, אבל כיום מדובר בתופעה של ממש. גדודים גדודים של מתעמלים ושומרי כושר מציפים את המדרכה הצרה, מהם רצים מהם הולכים ומהם רוכבים על אופנים או על שאר מיני גלגלים.

כמי שעושה את הדרך האמורה מידי שבת כבר פיתחתי לעצמי לא רק היכרות עם הספורטאים הקבועים, שהמפגש עמם הפך להיות סוג של נקודת ציון בדרך, אלא גם הבנה ובקיאות של ממש במיטב הג'אדטים ואביזרי העזר החדשניים שמלווים את המתעמלים, אם זו חגורת המימיות הזערוריות, או מוני דופק ומדי מרחק שונים, שלא לדבר על פריטי הלבוש הייחודים והנעליים המשוכללות.

הם רצים מתנשפים במרפקים מורמים, רוכבים על אופנים משוכללות עטויים במיטב הקסדות, ואני צועד לאיטי בשולי הדרך מביט בהם בקנאה על כושרם הגופני, ומשתדל שלא לעמוד בדרכם ולהפריע חלילה במלאכת הקודש של שמירת הכושר והבריאות. 

לפני מספר שבתות התלוותה אלי בדרכי ביתי הקטנה, גם היא, כמוני, הסתכלה בסקרנות רבה בהמוני האדם החולפים על פנינו במהירות, מהבעת פניה יכולתי לנחש שבעוד מספר שניות אדרש לתת תשובות למגוון שאלות המתרקמות במוחה הילדותי. אך למרות זאת כששמעתי את שאלתה נותרתי מופתע. 

"אבא", כך היא שואלת, "לאן כל האנשים האלו הולכים"?

אז הבנתי לפתע שדרושה בגרות מסוימת כדי להבין או להשלים עם העובדה שישנם דברים שלמרות היותם נתפסים רק כאמצעי, הם בעצם מטרה וערך לכשעצמם. נכון, ילד סבור שהליכה ריצה או רכיבה על אופניים נועדו אך ורק כדי להגיע למקום מסוים. אבל אדם בוגר מבין כי לפעמים ההליכה והריצה הם יעד וערך בפני עצמם, גם אם בסופו של דבר חוזרים בדיוק לנקודת ההתחלה. הרי כך ניתן לשמור על כושר ובריאות הגוף.

כששמעתי בשבועות האחרונים את הדיון הציבורי אודות "חוק האברכים" שבה והכתה בי אותה התובנה. מבלי להיכנס לכלל הטענות והמענות, חשבתי לעצמי שעלינו לגלות בגרות מסוימת, ולהבין ולהפנים, כי גם אם הלימוד בכללותו נתפס בעינינו בדרך כלל כאמצעי בלבד, ככלי להשגת מטרות שונות, השכלה, תואר, תעסוקה ועוד. הרי שלימוד התורה אינו אמצעי, אלא הוא יעד מטרה וערך בפני עצמו.

התורה הקדושה היא המזון הרוחני שמזין את נפשנו היהודית כפרט, וכן מזינה שומרת ומגנה על זהותנו הלאומית כעם. לימוד התורה לא נועד כדי להגיע ולהשיג הישג מסוים. בדיוק כשם שהריצה היא לשם ריצה וההליכה היא לשם ההליכה, כך גם הלימוד הוא לשם לימוד. לשם שמירה על הכושר והבריאות… הרוחנית.