כיצד מחליטים שני אנשים אם לתת אמון זה בזה? מה משפיע עלינו לתת אמון באנשים מסוימים, ולחשוד באחרים? אם התשובה לשאלות אלו תהיה – ניסיון – כיצד נסביר את השוני העצום במידת מתן האמון בין אנשים בארצות שונות?

הוכח, כי ככל שאנשים הנם יותר "נותני אמון" הם יותר מאושרים ובריאים. ועוד יותר: האמון הבין אישי הוא מדד בעל כוח חיזוי חזק ביותר לעושרה של מדינה. מדינות בהן מידת האמון הבין אישי נמוכה – נוטות להיות עניות יותר (כנראה מצד מיעוט השקעות לטווח ארוך, הנשענות על אמון הדדי בין הצדדים שיקיימו את התחייבויותיהם). 

בשנים האחרונות החלו הנוירוביולוגים להבין מעט כיצד מוח האדם קובע מתי לתת אמון בזולת. מולקולה קטנה ופשוטה הנוצרת במוח בשם אוקסיטוצין ממלאת תפקיד חשוב בתהליך. חלבון זה היה ידוע מכבר כממריץ יצירת חלב אצל נשים מניקות וכמחולל צירי לידה. לאחרונה מתרבות ההוכחות לכך כי עלייה ברמות האוקסיטוצין במוח מפחיתה את החרדה מזרים ומעודדת ביטויי אמון והתנהגות ידידותית בין בני אדם.

גילוי זה ואחרים המצביעים על בסיס נוירוביולוגי לתפקודים שנחשבו עד לא מזמן לנפשיים-רוחניים, יכולה להסביר את הנטייה ה"משפחתית" של עם ישראל להאמין ויהי מה. תכונה זו הינה כה אופיינית לעמנו, עד שבמקורות אנו קרויים "מאמינים בני מאמינים". כלומר: תכונות האמון והאמונה שלנו עוברות אצלנו בתורשה!

עם ישראל הוא העם היחיד שבנוסף להיותו קבוצה אתנית בעלת אינטרסים משותפים – הוא רובו-ככולו משפחה אחת, לפי כל אמות המידה הגנטיות-ביולוגיות המקובלות: כולנו בני אברהם יצחק ויעקב.

אין עוד קבוצה כמותנו שמעבירה תכונות גנטיות מדור לדור במשך למעלה מארבעת אלפי שנים (!) ובכללן – גם ובעיקר את התכונה הנוירוביולוגית והארכי-רוחנית: מתן אמון מלא בהשם. גם אם נתקלים פה ושם בביטויים צורמים הפוכים, הרי שהדבר איננו פנימי ומהותי. מתחת לכל ביטויי העצבנות, נמצאת אהבה גדולה ואמונה שלמה.