העלייה התלולה במדד המחירים משפיעה על חיינו. לי למשל היא גורמת לשמוע לעיתים קרובות הרבה יותר את שאלת הנצח "מזומן או אשראי?", זאת עקב ביקורים תכופים הרבה יותר בתחנת הדלק. ולא, לא בגלל שאני ממלא תמיד "במאתיים" וכעת זה יוצא הרבה פחות, זאת פשוט האמונה והתקווה המקננת שבעוד כמה דקות יקרה הנס והמחיר ישתנה לשם שינוי כלפי מטה, אז לא חבל לתדלק מיכל מלא במחיר הגבוה?… 

במצב הנוכחי, לא ירחק היום בו נתקל במודעות למכירת רכב, המציעות "רכב יד שנייה במצב מצוין + טסט לשנה + מיכל דלק מלא"… 

הבעיה היא שזה לא רק הדלק. זה המים, החשמל, הלחם ועוד שורה של מוצרי יסוד שהתייקרו לנו לפתע פתאום. שיעור הייקור הוא אמנם מזערי, אך העובדה כי מדובר במוצרי יסוד בסיסיים, אותם כל אחד מאיתנו כמעט ו"נאלץ" לצרוך בקביעות, היא זו שמקוממת. 

בעולם מתוקן, מחירם וערכם של חפצים ומוצרים נקבע לא רק לפי עלות ייצורם, אלא גם על פי הפונקציה השימושית אותם הם ממלאים, ככל שהצורך שבהם נחוץ וחיוני יותר לחייו האמיתיים של האדם, כך מחירם אמור להיות זול יותר. 

הראשון שחשב על העיקרון הכלכלי הזה היה כנראה הקב"ה, שכבר מבריאת העולם סידר את הדברים לפי העיקרון הפשוט האומר "אם אתה באמת צריך את זה תוכל להשיג את זה בקלות". החמצן לדוגמא, שללא ספק תופס את המקום הראשון בסולם החיוניות, הוא גם הדבר הנפוץ, הזמין והקל ביותר להשגה. כך גם – בהדרגה – המים, האוכל, ושאר המצרכים החיוניים. אך ככל שהדברים אותם תרצה להשיג אינם נחוצים באמת לחיים, זהב ויהלומים לדוגמא, עבורם כבר תצטרך לחפור ולהזיע. 

מאז ועד היום העיקרון הזה, פחות או יותר, מוכיח את עצמו. החמצן ניתן בחינם, המים, הם המצרך הזול ביותר שקיים. מוצרי המזון הבסיסים שחיוניותם לא מוטלת בספק, גם אותם ניתן להשיג בזול יחסית. הבגדים לעומת זאת כבר יקרים קצת יותר, הרי ניתן לחיות תיאורטית גם בלעדיהם, אך עדיין את הבסיסים שבהם ניתן להשיג די בקלות. וכך הלאה, ככל שדבר מסוים הנו פחות נחוץ וחיוני כך ערכו ומחירו, ביחס הפוך, הולך ומטפס.