"הבת שלך נחטפה והיא נמצאת במקום שמור. אם לא תיתן לנו מיליון דולר עד מחר בצהריים – לא תראה אותה יותר…" – קול טריקת שפופרת הטלפון סיים את השיחה. מר כהן החוויר כסיד, לפתע נפל והתעלף. אשתו מיהרה להעירו מעלפונו אך כששמעה במה מדובר החלה לזעוק עד לב השמים ונכנסה לפניקה.

עברתי בין שרידי החדרים עד שהגעתי לחדר בו זכיתי לברכת הצדיק. חרדת קודש אפפה אותי. לפתע גיליתי את התפילין

מוחה פעל בקדחתנות. תחושה פנימית אמרה לה כי ברגע זה עלתה על קצה החוט המוביל לגילוי הרוצחים

הרכבת עוצרת ואנו יורדים. חיילים במדים מחכים לנו, ופוקדים עלינו להסתדר בשלשות לצעידה מסודרת למחנה בקצה השני של העיר, מרחק של כמה קילומטרים.

על קנאתו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב ולמה היו פני הסבא משפולי עגומות?

"אמור לי", פנה אל ר' זלמן, "האם אתה זוכר את שם בית-הכנסת שבו נערכה בר-המצווה?". "ודאי שאני זוכר", השיב ר' זלמן, "הוא נקרא 'רש"י שול' [=בית-הכנסת רש"י]". עוד שאלה ושתיים ומפיו של ר' דוד נפלטה קריאה: "אני הוא הילד".

כעת עמד ליד הדלת והכין את עצמו בחיל וברעדה להיכנס פנימה. כל כותלי חדר ה'יחידות' היו מכוסים ארונות ספרים, חוץ מהמקום שבו ישב הרבי עצמו. בהגיע תורו של ר' יצחק, פתחתי את הדלת והוא נכנס. סגרתי אחריו את הדלת, אך לא לגמרי – השארתי סדק קטן כדי שאוכל לשמוע את הנעשה.