כל דבר שמתרחש, לא רק עם בני אדם, אלא אף עם עצמים דוממים, בא כתוצאה ישירה מרצון ה’; גם כל מאורע המתרחש בעולם, בא בגלל שה’ הביא להתרחשותו: אדם המכיר בעובדה שכל מה שקורה עמו, נשלט על ידי ה’, בוודאי יהיה שמח.

מסירות הנפש של משה – טמונה בכל יהודי – והדבר מתגלה בעיקר בעתות צרה. בעצם מהותו אוהב כל יהודי את רעהו, שמח בשמחתו וכואב את כאבו, אלא שחיי היום-יום האפורים מכסים לעתים על קשר זה שאותו אנו צריכים לגלות מחדש.

חודש אדר מזכיר לכולנו את מקורות כוחו של עם ישראל – אמונה, שמחה ואופטימיות. אסור לנו להניח לשום מציאות לדכדך את רוחנו

אי-אפשר להיות שלם בתורה ובמצוות בלי להיות שלם גם בהתנהגות האנושית. זה כלי-מבחן שצריך לעמוד לנגד עיניו של כל פרט ושל חברה.

רק מי שחווה אפילו פעם אחת בחייו שבת יהודית אמיתית, מלאה תוכן רוחני ושמחה, יודע היטב, שאין בעולם דבר שישווה לה.

הגאולה ממצרים מהווה דגם לגאולה העתידה, כדברי הפסוק: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". במדרשי חז"ל יש הקבלות רבות בין גאולת מצרים לגאולה האחרונה ובין הגואל הראשון לגואל האחרון. מצד שני, בהרבה מובנים תהיה הגאולה הנוכחית שונה מגאולת מצרים, עליונה ממנה ושלמה ממנה/

משה. האיש שגאל את ישראל ממצרים, הנהיגם במדבר, ונתן להם התורה. במה היא גדלותו של מנהיג?

ישנם מצבים בהם לא השפה וגם שום מילים דיפלומטיות – מנוסחות ומהוקצעות ככל שיהיו – לא יסייעו כאן לקדם את המטרה. פה צריך רק נס וכוח אלוקי בלבד..

אין ספק שגידול משפחה ברוכת ילדים מחייב השקעת משאבים אנושיים וכלכליים גדולים יותר, אך דווקא בימינו יש מערכות תומכות, שמקילות את המעמסה מעל ההורים. לוּ הייתה המדינה משקיעה יותר במערכות אלה ולצד זה מטפחת את ערך הילודה, יכולנו להגדיל בנקל את האוכלוסייה היהודית באמצעות 'עלייה פנימית'. זו גישה יהודית חיובית להתמודדות עם הסכנה הדמוגרפית, בבחינת "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ".

בנוסף לרובד החיצוני והפשוט, יש בכל סיפור שבתורה גם רובד פנימי ועמוק יותר. וכך גם בפרשתנו. יש גם משמעות רוחנית, והיא נצחית ואקטואלית גם לזמננו, לזה שבימי הרעב העניק יוסף לאחיו ומשפחותיהם מזון בשפע..