האדמו"ר מצאנז, רבי יקותיאל-יהודה הלברשטם, היה במחנה-עבודה גרמני אשר שוחרר על-ידי צבאות בעלות-הברית, בפיקודו של הגנרל האמריקני אייזנהאואר. הרבי ביקש להיפגש עמו. שאלו הגנרל למבוקשו,

כולו מלא נוצות, וקורי השינה בפניו. הכול הביטו בו בתימהון והוא נעשה ללעג ולקלס. אפילו הילדים צחקו לו, עד שרצה שתבלע אותו האדמה מרוב כלימה.

"ומה עושים תושבי אניפולי כשמישהו מהם חולה?". שאל הצדיק: "וכי מה יעשו? הם צריכים לבטוח בקב"ה שישלח להם רפואה מן השמים"…

בזמני העלייה לרגל היה דוחק גדול בירושלים. איך אפוא אומרת המשנה "לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים"?

כשנתמנה המגיד ממזריטש לממלא מקומו של הבעש"ט, עסק מטבע הדברים גם במצוקותיהם הגשמיות של המוני העם. הללו באו אליו בהמוניהם, זה בצרותיו וזה בבעיותיו, והוא

כשהומצאה הרכבת ורכבות החלו לנוע על מסילות הברזל, ישבו חסידים ודיברו בהתפעלות על ההמצאה החדשה…

"איך מגיע עשיו לקריאת שמע?" שאל העשיר. הרב נזקק לרגע של מחשבה עד שהבין שהשאלה נובעת משיבוש הפסוק "ונתתי עשב בשדך לבהמתך"…

ביקש העיוור שיוליכנו לביתו. דחהו האיש באומרו: "עדיין לא סיימתי את אמירת הקינות ואיני יכול לקחתך עכשיו לביתך"…