חושך מגרשים באור ולא במקלות

המצווה העיקרית של ימי החנוכה היא הדלקת הנרות. את נרות החנוכה אנו מדליקים, כידוע, לזכר הנס שאירע בימי בית שני, לאחר שהיוונים טימאו את כל השמנים שהיו בהיכל, חוץ מפך קטן של שמן שבו לא נגעו, והקב"ה חולל נס ומעט השמן הספיק להדלקת שבעת קני המנורה במשך שמונה ימים. לזכר הנס הזה קבעו חכמינו ז"ל את מצוות הדלקת נרות החנוכה. נס פך השמן הוא אמנם הסיבה הישירה למצוות הדלקת נר חנוכה, אולם בפועל נוצר מצב מעניין: בעוד שבמנורת בית-המקדש היו רק שבעה נרות, הרי בחנוכייה של חנוכה יש שמונה קנים ואנו מדליקים בה שמונה נרות. בתורה וביהדות אין שום דבר מקרי. אם אנו רואים שנרות החנוכה, שאותם אנו מדליקים מחוץ לבית-המקדש, עולים במספרם על נרות המקדש – ודאי שטמונה בזה משמעות מסויימת. אור מול חושך ההסבר על כך הוא: מנורת שבעת הקנים, שדלקה בבית-המקדש, התאימה למצב רגיל וטבעי, שבו הרוחניות שולטת. במצב רגיל זה, כאשר אפשר לקיים את רצון השם ללא כל הפרעות ומכשולים, אפשר להסתפק בשבעה נרות. אולם כאשר נוצר מצב בלתי- רגיל, כשהחשיכה הרוחנית עולה וגוברת, אי-אפשר להסתפק בשבעה נרות, אלא צריך להדליק שמונה. נרות החנוכה באו דווקא בעקבות התגברות כוחות הנגד והתעצמות החושך. הם נקבעו לאחר שהיוונים "גזרו גזירות על ישראל וביטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות… ולחצום לחץ גדול" (כלשון הרמב"ם). כאשר נתרבו הקשיים והשתבש מצב הדברים הרצוי והטבעי, שוב אין די בשבעת נרות המנורה. כנגד תגבורת החושך, דרושה גם תוספת באור. זו, בעצם, מטרתם של נרות החנוכה – להאיר באור רוחני-אלוקי את חושך העולם, המסתיר ומעלים על האמת האלוקית. ולכן, כדי שנוכל לעמוד במשימה זו בתקופה של חשיכה רוחנית גוברת, ניתן לנו הנר השמיני, הנר הנוסף. עולים ומתקדמים סדר הדלקת נרות החנוכה מדגיש נקודה זו ביתר שאת. איננו מדליקים בכל יום אותו מספר נרות, אלא הסדר הוא שמוסיפים מיום ליום: ביום הראשון מדליקים נר אחד, ביום השני – שני נרות, וכך הלאה. בכל יום מוסיפים ומגבירים את עוצמת האור עד אשר מגיעים, לכאורה, אל השלמות – אל היום השביעי, שבו מדליקים שבעה נרות כנגד שבעת הנרות של מנורת בית-המקדש. אולם מיד למחרת אומרים לנו: הדליקו נר נוסף – נר שמיני! דבר זה ממחיש את הצורך להגביר אור כנגד התעצמות החושך. בנקודה סימלית זו מסתיימים ימי החנוכה, כשהם מותירים אחריהם מעין צו…