יחסי-גומלין עם גימיק /מאמרו השבועי של הרב מנחם ברוד
התצלומים של יהודים בעלי חזות חרדית המתחבקים עם מכחיש השואה מאיראן, הבולט בשנאת-ישראל שבו, והפועל להשגת נשק השמדה המוני כדי לפגוע (היו-לא-תהיה) במיליוני יהודים החיים בארץ-ישראל – זִעזעו רבים בארץ ובעולם. מקרב חוגים רבים נשמעה השאלה, מדוע לא פורסמה הודעת גינוי חריפה מטעם גדולי הרבנים והאדמו"רים, נוכח מעשה נתעב שכזה. הציבור הרחב אכן אינו יכול להבין את פשר הכמעט-התעלמות מתופעה הזויה זו, משום שאין הוא מכיר את הנפשות הפועלות. הוא רואה תצלומים של אישים הנראים רבנים והמתהדרים בתארים שונים ומשונים, ואין לו שום מושג מי הם באמת. וכאן הדילמה האמיתית – להגיב על תעלולי פרסום כאלה, ובכך לתת להם משקל וחשיבות, או להתעלם מהם, כפי שראוי לנהוג במעשי שטות והבל. פרובוקציה לשמה הוקעה וגינוי אמורים להיות סוג של עונש ציבורי למי שפורץ גדר ופוגע בציבור כולו, אך מה עושים במקרה שבו המחאה נהפכת לפרס מיוחל? במידה רבה המציאות הזאת מזכירה את הסיפור החלמאי על הדג הטורף שחיסל את הדגה בנהר, וכאשר נתפס, נגזר עליו עונש 'חמור' – להטביעו בנהר. זה בדיוק המצב עם אותם גימיקים מהלכים – הם עושים את מעשיהם אך-ורק כדי לזכות בפרסום ולהיות מושא של גינויים והוקעות. אך לפעמים השיקול של חילול השם גובר על הצורך האמיתי והמוצדק למנוע ממחללי השם האלה את הפרסום המבוקש. אמנם הם ישושו ויעלזו למראה המחאות, אבל זה המחיר שיש לשלם כדי שהציבור בארץ ובעולם ידע ויבין כי האנשים הללו אינם מייצגים דבר, מלבד את יצר הפרובוקציה שמניע אותם. האמת היא, שאנשים מסוג זה קיימים בכל חוג וקבוצה. המאפיין אותם, שאין הם ממלאים תפקיד רשמי כלשהו ואינם נושאים באחריות לשום דבר. הם אנשים שוליים לחלוטין, שאין להם שום מעמד בקהילה. אבל הם פרובוקטורים תאבי-פרסום, שיעשו הכול כדי ששמם יוזכר ברדיו, תצלומם יופיע בעיתון ודמותם תוקרן לשתי שניות בטלוויזיה. מכיוון שהפרסום האישי הוא המטרה והוא התכלית, אין שום משמעות לטיב הפרובוקציה שהם מחוללים. הם אינם מוטרדים מהשאלה באיזו מידה התעלול החדש משרת את הנושא שהם מייצגים כביכול. מבחינתם יש אַמַת-מידה אחת ויחידה להצלחה – היכולת להגיע לתקשורת, להרגיז ולקומם. בינם ובין כלי-התקשורת נוצרים במהרה יחסי-גומלין. העגל התקשורתי רוצה לינוק סיפורים עסיסיים, והפרה הפרובוקטורית יודעת להניק. העיתונאים יודעים בדיוק במי מדובר ועד…