המקום שבו אבדו הערכים -מאמרו השבועי של הרב מנחם ברוד
הרבה מילים נשפכו השבוע לתיאור המציאות העגומה שאנו שרויים בה. אנשים מודאגים. מקוננים על אובדן הערכים, על התמוססות תחושת האחדות, על אווירה של 'איש לנפשו'. איבדנו את הדבק המלכד אותנו, קובלים רבים וטובים, גידלנו דור תלוש ונטול שורשים. אתה קורא ושומע את כל הניתוחים ומחכה למסקנה המתבקשת, אך זו אינה מגיעה. האבחנה נכונה כל-כך, אך היד אינה נשלחת אל התרופה המוצבת מול העיניים. אם ההינתקות מערכים מוליכה לתחושת שבר כזאת, מה פשוט מלחזור קצת אחורה, לנקודה שבה אבדו הערכים. אך נראה שרבים מעדיפים לקונן על השבר ולשאול מה קרה לנו, במקום להסיק מסקנות ולתקן. הערכים שהחזיקו העם היהודי התקיים לאורך אלפי שנים, בתנאים קשים ביותר, כשהוא שואב את כוחו ממקורות האמונה. קודם-כול אמונה בה' אלוקי ישראל. יהודים ידעו תמיד כי יש להם אב בשמים, שאליו אפשר לפנות בכל עת. הם שמו בו את מבטחם, והאמינו כי "לא ינום ולא יישן שומר ישראל". מתוך האמונה הזאת ידעו, שאם חלילה מתקדרים עננים מעל הקיום היהודי, זה אות משמים הקורא לתשובה ולתיקון הדרכים. הדבק המלכד את העם היהודי הורכב מאהבת-ישראל, אהבת התורה ואהבת ארץ-ישראל. המילה 'יהודי' הייתה בעלת משמעות עצומה. אמרת 'יהודי' – אמרת הכול. היה ברור ליהודי הפשוט ביותר כי מוטב למות ולא להתכחש ליהדותו. מכאן גם נגזרה הערבות ההדדית, כאשר יהודים התגייסו בכל ליבם כדי לעזור ליהודים בקצות עולם, שמעולם לא הכירו ולא פגשו, אבל ידעו כי הם יהודים, אחים, הזקוקים לעזרה. התורה הייתה המורשת הבסיסית שכל יהודי צמח על ברכיה. פרשת השבוע הייתה הנושא האקטואלי, שעליו דיברו בבית-הכנסת, בבית וברחוב. התנ"ך, התלמוד וספרי ההלכה היו המקורות שאליהם פנו כדי למצוא תשובות לשאלות ערכיות ומעשיות. אוצר החכמה הזה הזין את המחשבה היהודית ועורר קנאה אצל לא-יהודים. והנדבך השלישי – אהבת ארץ-ישראל. למרות הגלות הפיזית, יהודים ערגו והשתוקקו לארץ-ישראל בכל ליבם ונפשם. התרגשו עד דמעות למראה פרי שצמח בארץ. חלמו על נופיה ואתריה. הגו את שמה בחרדת-קודש. ואפילו השתדלו להשיג מעט מעפרה כדי לבוא עמו לקבר ישראל. זה היה הדבק המלכד את כל בני העם היהודי. אלה השורשים שמהם צמחו דורות חדשים, שהנחילו את הערכים הללו לדורות שאחריהם. זה היה למעשה סוד קיומו של העם היהודי. לא דגלים חדשים איננו צריכים להמציא ערכים חדשים או לחפש דגלים…