ג' תמוז שבכל יום
ג' תמוז, לב מי לא ירעד. כל מי אשר בשם חסיד חב"ד יכונה, בהתקרב יום המר ג' תמוז, חלה בו הזזה. יש מי אשר טס לרבי "הכיצד ייתכן אחרת?", אחר מוסיף בלימוד בתורתו של הרבי, השלישי יוצא למבצעים. כל אחד בדרכו, כל אחד בסגנונו, אבל הצד השווה שבהם הוא, שאין מי אשר רואה על לוח-השנה, שהנה, עוד כמה ימים ג' תמוז, וקצב לבו אינו מואץ. ג' תמוז. יום של עצב, יום של כאב צורב, יום של געגועים עזים, יום של זכרונות, יום של לימוד בתורתו של הרבי,יום של התקשרות. ג' תמוז הוא יום בו כל חסיד עוצר את מהלך החיים, הוא מתעלה מהבלי היום-יום, היום הוא מתקשר לרבי, היום הוא כולו קודש לרבי. היום הוא חוזר להיות הדמות המקורית של החסיד, זה הקשור לרבי, דמותו הזוהרת של החסיד, ולא זו המאובקת מעמל היום-יום, תהיה עבודתו אשר תהא. אולם ההתקשרות ביום זה אין בה די. יום זה מחייב אותנו לשאוב ממנו כח על כל הימים האפורים של השנה, יש להעתיק את רמת ההתקשרות הזו מיום זה אל כל ימות השנה. לא די בהתקשרות "חד-שנתית", בגעגועים לרבי אחת-בשנה, לא די בהעלאת זכרונות מתוקים מימי האור בעלותך פעם בשנה על הציון הק'. יש לשמר את רף האהבה לרבי שביום זה, את גודל התשוקה והגעגועים לרבי של יום ג' תמוז, ולקחת אותו לד' חשוון, לי"ג טבת, לכ"א אייר וכן הלאה. "אך בצלם יתהלך איש" כל ימות השנה. * "…כשאומרים בתפלת נעילה שמע ישראל בקול רם ובכוונת הלב, יכוין כל אחד מישראל למסור נפשו על קדושת השם יתברך שמו…" כך מובא במחזור ליום כיפור בשם השל"ה הקדוש, לפני אמירת "שמע ישראל" בסיום תפלת נעילה ביום הכיפורים. בכל קהילה יהודית בעולם זהו רגע השיא של התעוררות ההתקשרות לקדוש-ברוך-הוא. זעקת הקהל "שמע ישראל" במוצאי יום הכיפורים, בוקעת מעומק הלב. היא אמיתית, טהורה, אחרי יום של צום ותפלה, הנשמה מאירה בטהרתה. אך מי שמסתפק באמירת "שמע ישראל" בכוונה למסירת הנפש רק "אחת בשנה" הרי הוא "יהודי של יום כיפור". את מסירת הנפש הזו יש לקחת ליום-יום, לעבודת ה' מבוקר ועד ערב, בתשרי ובחשוון, בכסלו ובטבת, בחורף ובקיץ, בלילה וביום, בימי מועד ובימי חול. "…ובזה יובן למה צווה משה רבינו ע"ה במשנה תורה לדור שנכנסו לארץ לקרות ק"ש פעמיים בכל יום, לקבל עליו מלכות שמים במסירת נפש – כותב רבינו הזקן בפרק כ"ה בספר התניא – משום שקיום התורה ומצותיה תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' על…