ובלבד שלא להכיר בטעות – מאמרו השבועי של הרב מנחם ברוד
בני-אדם עלולים לטעות. לא כל אדם ניחן ביכולת לחזות במדוייק את התהליכים. מנסים ללכת בכיוון מסויים, מתוך תקווה שהוא תביא אותנו אל היעד, ורק בדיעבד מגלים שהדרך הזאת סיבכה אותנו עוד יותר. אבל לפחות אחרי שהטעות מתבררת מתבקש להסיק מסקנות ולא להוסיף ולהסתבך. לפני חמש-עשרה שנה פתחה ממשלת ישראל במהלך הרפתקני. היו שהזהירו כבר אז כי שום דבר טוב לא יושג מהרמת ארגון הטרור אש"ף מן הקרשים והענקת לגיטימציה בין-לאומית לראשיו. היו שהתפלצו מעצם המחשבה להביא לכאן מתוניס את הרוצחים המתועבים, שידיהם מגואלות בדם יהודים, ולהפוך אותם לבני-שיח שעמם עושים הסכמי שלום. אך היו שהאמינו כי דווקא מהמהלך הזה תבוא בשורת השלום. חלפו חמש-עשרה שנה והמהלך הזה נכשל כישלון חרוץ. במקום שלום ושלווה קיבלנו מרחץ-דמים שלא היה כמותו. אלפי משפחות אבלות ורבבות פצועים שילמו את המחיר הנורא ביותר בעבור הניסיון הזה. כל הנחות-היסוד שעמדו ביסודם של הסכמי אוסלו – קרסו והתמוטטו. מהלך מוטעה מיסודו מסרנו נשק לאש"ף כדי שיילחם במחבלים ("בלי בג"ץ ובלי בצלם"), אך הנשק הזה הופנה נגדנו. ידענו כל השנים כי הרשות הפלסטינית מממנת את תעשיית הטרור ומכוונת אותה, ובוודאי לא עולה על דעתה להילחם במחבלים. ובכל-זאת שיחקנו את המשחק כאילו יש לנו 'פרטנר' לשלום. עכשיו קרס מגדל-הקלפים הזה עד היסוד. בימי אוסלו זעקו יהודים "אל תיתנו להם רובים", ועכשיו נמצא כל הנשק הזה בידי החמאס. אנחנו במו-ידינו מסרנו נשק, ציוד צבאי וכלי מודיעין לידי אויבינו המבקשים להשמידנו, והקמנו את מדינת חמאסטאן בפאתי אשקלון. לפחות עכשיו מותר להגיע למסקנה שהמהלך הזה היה מוטעה מיסודו. בנינו מגדל על כרעי תרנגולת, ואין להתפלא על קריסתו. אבל למרבה התדהמה אנו רואים סירוב מוחלט להכיר בטעות. אם המגדל קרס, נבנה לו תומכות, ובלבד שלא להסיק את המסקנות המתבקשות. וכך עינינו רואות ואוזנינו שומעות את המאמצים להפוך את מחבלי הפתח לצדיקים ול'טובים', שצריך רק לעזור להם להילחם ב'רעים'. אלה האנשים שבחמש-עשרה השנים האחרונות לא עשו דבר כדי ליצור תהליך אמיתי של שלום, אלא טיפחו והזינו ללא הרף את השנאה ואת אווירת המלחמה. פתאום מהם תבוא הישועה. האבסורדים מגיעים לשיאים חדשים. כדי לסייע לחדלי-האישים של הפתח, מציעים לשחרר מהכלא רוצח נתעב, המרצה כמה מאסרי-עולם על רצח אנשים, נשים וילדים. וכי רוצח…