לא לאדישות, כן לאמונה -מאמרו השבועי של הרב מנחם ברוד

הדבר המאפיין את הרוח הציבורית בעת הזאת הוא האדישות. דברים שבעבר היו מוציאים אלפים ורבבות לרחובות, זוכים למשיכת-כתף או לכל היותר לאנחה כבדה. 'מגמישים' את ההגדרה 'דם על הידיים', כהכנה לשחרור מחבלים רוצחים – והעם אינו מזדעק. חונקים את ההתיישבות ביהודה ובשומרון כפי שלא העזו לעשות מעולם – ואין פוצה פה ומצפצף. מדברים בגלוי על חלוקת ירושלים – ואין אמות-הסיפים זעות. האדישות אינה נובעת מאי-אכפתיות. נהפוך הוא, דווקא משום שהדברים כואבים כל-כך ומציקים כל-כך, ומכיוון שמתברר גם-כן כי כל הטיעונים הנבונים והמפוכחים וכל ההוכחות מתוצאותיה המרות של אותה דרך לא יזיזו את מוליכי העגלה מלהמשיך בדרך המוליכה לתהום – לא נותר אלא לפתח סוג מסויים של ניתוק. אתה מעדיף שלא לראות ושלא לשמוע, כדי שלא להתפוצץ מטירוף-המערכות המתחולל פה. אין פתרון אחר דווקא המציאות הזאת מכוונת אותנו אל התקווה האמיתית, זו שפיעמה בלב העם היהודי לאורך כאלפיים שנות גלות. יהודים תמיד ידעו והאמינו, כי גלותו של עם-ישראל ומסלול הייסורים שהוא עובר אינם דבר אנושי, טבעי. זו גזֵרה מלמעלה, והיא תבוא אל קיצה רק בידי הקב"ה, כשישלח לנו את משיחו ויגאלנו גאולת עולמים. אין פירוש הדבר שבינתיים עלינו לשבת בחיבוק ידיים. גם בתוך תקופת הגלות מחובתנו לעשות הכול כדי להגן על חיי יהודים ולעמוד מול אויבי ישראל. אבל תמיד יש לזכור, שכל המאמצים הללו לא יביאו אלא פתרון חלקי ומקומי ולא פתרון שלם. גאולתו של עם-ישראל תבוא רק בהתערבות אלוקית מופלאה, והשליח למימושה יהיה משיח בן-דוד. לאורך ההיסטוריה היו שניסו לערער על התפיסה הזאת. הם חשבו שזו אמונה לא-מציאותית. במקומה הציעו פתרונות ריאליים יותר. לפעמים הפתרונות שלהם אכן נראו מפתים יותר, אולם המציאות הוכיחה, שבניגוד לכל התחזיות הריאליות, הם לא הצליחו להביא גאולה לעם-ישראל. הניסיון הדרמטי ביותר לפתור את בעיית העם היהודי נעשה במאה השנים האחרונות. הוקמה מדינה בארץ-ישראל, התקבצו לכאן מיליוני יהודים מכל הגלויות, ולכאורה נראה היה שסוף-סוף עם-ישראל מצליח להגיע לגאולה בלי להזדקק למשיח. ומה מתברר? – שאנו עומדים מול בעיות קשות וחמורות שאין להן פתרון נראה באופק. שוב ושוב מתברר, שדווקא הניסיונות הריאליים לפתור את חידת הקיום היהודי הם יומרה לא-ריאלית, לא-מציאותית, ואין הם אלא סוג מסויים של משיחיות-שקר. דווקא…