הגיגים לפרשת ויקרא ושבת זכור
· הרמב"ן בהקדמתו לספר ויקרא כתב: הספר הזה הוא תורת כהנים ולוים, יבאר בו עניני הקרבנות כולן ומשמרת המשכן, כי כאשר היה ספר אחד בעניני הגלות והגאולה ממנו, והשלימו בענין אהל מועד וכבוד ה' אשר מלא את המשכן, צוהו בקרבנות ובשמירת המשכן, שיהיו הקרבנות כפרה להם ולא יגרמו העוונות לסילוק השכינה… · "אדם כי יקריב" הכתוב פתח את הפרשה "אדם כי יקריב" ודיבר על האדם המקריב, דאין מעשה הקרבן ככל המצוות שהעיקר הוא עשיית המצוה, אבל בקרבן העיקר הוא האדם המקריב, שאם הוא חפץ להתרצות לה' – יש לו דרך בקרבן, ואילו מי שאינו שייך לריצוי – אין בו מצות קרבן. וענין זה מפורש בדברי הנביאים: "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'" {ש"א,ט"ו,כ"ב}. והנביא ירמיהו {ז.כב} אומר: "כי לא דיברתי את אבותיכם, ולא צויתם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי אם את הדבר הזה ציויתי אותם לאמר, שמעו בקולי והייתי לכם לאלוקים, ואתם תהיו לי לעם". מבואר שהקרבן אינו מצוה לעצמו, אלא כאמצעי לכך שהאדם יתכפר ויתרצה, לכן ישראל שהוא מומר לעבודה זרה, או מחלל שבת בפרהסיה אין מקבלין ממנו קרבן, דמי שאינו בריצוי אינו בהקרבה, על אף שהקדיש המומר עולה והביאה למקדש, וא"כ למה לא יקיימו בה את דיניה? אלא שאין הקרבן ככל המצוות שהעיקר הוא מעשה, אלא העיקר הוא ה"אדם" המביא את הקרבן כדי להתרצות. ועל כן נאמרו הלכות מיוחדות לבעלי הקרבן, "אי אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו"{רמב"ם כלי המקדש ו, א.}וכן צריך להקריב קרבן לשם בעליו, כי העיקר הוא האדם המקריב. שיביא קרבנו כדי להתרצות. · "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" בטעמי הקרבנות נאמרו ביאורים שונים. א. הרמב"ן כתב: בפעולות אדם נכללות שלשה דברים – מעשה דיבור ומחשבה.על כן חייבה התורה להביא קרבן על חטאו, ושיסמוך עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדיבור, ושישרוף כלי העצה והמחשבה שהסכימו בחטא,והם הקרב ובכליות..וכשיעשה כל זה יחשוב שחייב מיתה בחטאו וראוי לעונש ארבע מיתות, וכששוחטה- הרי זה חרב, וכששורפה – מורה כאילו חייב שריפה, ב. להחיות הכהנים מורי התורה.. שיפרנסם ההמון, ושיתכפרו הבעלים באכילת הכהנים למען יוכלו הכהנים לעסוק בתורה ובמצוה. ג.הרמב"ם ב"מורה נבוכים" כתב: ענין הקרבנות לעקור ע"ז: לפי שהיה מנהג הקדמונים מהאומות שהיו מקריבים בהיכלות לכוחות העליונים ..וע"כ…