איריס נס ציוני: בשם הלטאות
האם הם יפים מכל שאר הפרחים? הרי מי שיביט ברצינות בפרח של תלתן או קחון ישתאה באותה המידה מן הסדר המושלם, המורכב וסבוך מכל קתדרלה, ומבוהק הצבעים ומסידורם החותך, החד-פעמי. האם רק הנדירות עושה את ההבדל, ובואם של פרחי התלתן בנחילים השפוכים על גבעות שלמות כמרבדים ורודים או צהובים משרה עליהם חולין ורגילות? לא הנדירות עושה זאת. יש נדירים שאיש אינו מייחס להם הוד והדר כאלה. (המישויה הפעמונית למשל). מראה האיריס, ומראה האיריסים האנדמיים לארץ הזאת בפרט, עשה משהו שרק מעטות מתופעות הטבע הצליחו לעשות: הוא חדר דרך מחסום הראייה האנושי עד לעומק נדיר. הוא גרם לאנשים (ולא רק לישראלים) להבחין ולראות אותו במידה השמורה בעולמם לנבחרים ספורים; לקדושים, לאיקונים-אנושיים, לגדולי-דור. מראה האיריסים הללו, בעלי הצבע המוזר והנדיר הזה, הנע בין הסגול, החום והשחור, מרקמם הדק, הרוחף, הנוצץ, חרג מתחום ה"יפה" או ה"מרהיב". צורתם היחידה במינה, המשולשת, והבזבוז הרב בתחום הקישוט – אותם "מפרשים" או "דגלים" וגודלם הבלתי רגיל – גרם להם להזדקר מעל הצומח המקיף אותם ולהפוך למשהו הדומה לדמויות אנושיות, למין גיבורים באיזו דרמה עלומה אבל מוחשית מאוד. הצבע, שאינו רועש ומבהיק כלל (מעין אדום טינטורטו), נראה כעשוי מחומרי הגוף האנושי, ורקמות המפרשים מעורקות כרקמות עור עדינות. הם פרחים מאונשים. ולא רק עיניהם של חובבי טבע מועדים רואות את זה. כמעט אי-אפשר להימנע מזה. האיריסים מבקיעים לא אל השכל והידיעה, אלא אל הדמיון ואל הארוס. והם מצליחים לשמור היום על ערוץ של דיאלוג עם הטבע – דיאלוג שנכרת ואבד כמעט כליל. החברה, ה"אדם", אינו רואה עוד שדות ושיחים. אפילו הרים הוא אינו רואה. הוא מבחין בהם בבחינת "נוף" – שוליים לחייו, רקע לנסיעתו. ואם הוא פנוי, כלומר מנצל את הדבר המכונה היום "פנאי", הוא צורך אותם כמצרך יקר, כמלון ספא, כדימוי של "בריאות" ו"יופי". אבל הוא אינו רואה אותם. והאדם הישראלי הוא מן העיוורים ביותר לאדמה ולצומח וחי בה וממנה. אדישותה של המדינה הזאת, כתרבות וכממסד, לאדמה שהיא ארץ-ישראל, והנזק, הפצע הענקי והחורבן האקולוגי שהיא זורעת ויוצרת בלי-הרף ובכל תירוץ שבעולם, הם לא ייאמנו גם באמות-מידה אמריקאיות. והחורבנים האחרונים, הכביש-חוצה-ישראל וגדר ההפרדה ביהודה ושומרון, מגמדים אפילו את ההשתוללות הנדל"נית שאכלה זה כבר את…