מתוך החורבן באה הצמיחה -מאמרו של הרב מנחם ברוד
פתאום, בעיצומה של חופשת הקיץ, כאשר המוני בני-אדם יוצאים לנופש ומבלים להנאתם, העם היהודי מתעטף באבל שמתגבר והולך, עד שהוא מגיע לשיאו בתשעה באב. בימים האלה לא מסתפרים, לא עורכים חתונות, לא מתחילים התחלות חדשות. אלה ימים שבהם אנחנו מתכנסים בתוך עצמנו, ומהרהרים בצרות ובייסורים שפקדו את העם היהודי לדורותיו. תשעה באב מנקז אליו את כל הצער והכאב שעבר העם היהודי באלפי שנות קיומו, כאב שגם הוא חלק מאיתנו ומהתודעה הקולקטיבית של בני עמנו. זה יום צום, שבו לא אוכלים ולא שותים, לא מתרחצים, ואפילו לא מברכים איש את רעהו בשלום. זה יום הזיכרון הכואב ביותר של העם היהודי. חמישה אירועים חז"ל מציינים חמישה דברים שאירעו בתשעה באב: ביום הזה נגזרה הגזֵרה על בני דור המדבר שלא ייכנסו לארץ-ישראל. זה היה לאחר שהעם התפתה למרגלים, שהוציאו את דיבת הארץ רעה, ובני-ישראל ישבו ובכו: "לוּ מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה". אמר להם הקב"ה: "אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני אקבע לכם בכייה לדורות". ואכן, ביום הזה חרב בית-המקדש הראשון בשנת ג'של"ח (לפני אלפיים וארבע-מאות ושלושים שנה). בית-המקדש הראשון עמד ארבע-מאות ועשר שנים, ונחרב בידי נבוכדנצר מלך בבל. הוא גם הגלה את העם לבבל, לגלות שנמשכה שבעים שנה. בתשעה באב נחרב בית-המקדש השני, בשנת ג'תתכ"ח (לפני אלף ותשע-מאות ושלושים שנה). בית-המקדש השני עמד ארבע-מאות ועשרים שנה, והחריבוהו הרומאים, בפיקודו של טיטוס. בעקבות החורבן הזה יצא העם היהודי לגלות הארוכה שעדיין לא בא קיצה. חמישים ושתיים שנה אחרי החורבן אירע עוד אירוע מכאיב: נפילת ביתר. גם העיר ביתר נפלה בתשעה באב, תוך טבח נורא בבני העיר. בעקבות נפילתה של ביתר התפזרה גם שארית הפלֵטה שנותרה בארץ-ישראל. ביום הזה ביצע המלך הרומאי טורנסרופוס הרשע פעולה שנועדה לבטא סופית את חורבנה של ירושלים, והוא חרש אותה במחרשה והשמיד כל זכר לתפארתה. בכך התקיימה הנבואה הקשה: "ציון שָׂדֶה תֵּחָרֵש". במשך הדורות קרו עוד אירועים מצערים בתשעה באב, והקשה מכולם – גירוש ספרד. זה קרה לפני חמש-מאות ושש-עשרה שנים, כאשר פרדיננד מלך ספרד גזר שעד 2 באוגוסט (1492) לא תישאר רגל יהודית על אדמת ספרד. אותו יום – תשעה באב היה. לפני שלוש שנים חווינו עוד אירוע קשה וכואב, שאף הוא נקבע לתשעה באב. יום זה היה היום האחרון שבו נדרשו תושבי חבל עזה לעזוב את…