אלימות איננה בידור -מאמרו של הרב מנחם ברוד

בין הדיווחים המצמררים על מעשי הרצח האכזריים של ילדים הופיעה ידיעה קטנה: "איגוד הפסיכיאטרים הישראלי קיים פגישה מיוחדת בעקבות מקרי רצח הילדים והזהיר את כלי התקשורת: הדיווח עלול להוות מודל לחיקוי". ראשי האיגוד קוראים "לנקוט משנה זהירות בפרסום כתבות על אירועים אלה", כי "בדומה למקרי אובדנות, הוכח שפרסום פרטים רבים, ואף האדרה של המתאבד והמעשה האובדני, מביאים לעלייה משמעותית במקרי ההתאבדויות". כלי-התקשורת, המדווחים בהרחבה על המעשים הנוראים האלה, מתיימרים לכאורה לגרום זעזוע ולעורר את הציבור לנקוט צעדים שיצמצמו את הפשע, אך למעשה הם משיגים תוצאה הפוכה. הפרסום הופך את הפשעים האלה לחלק מהמציאות, ועלול לדחוף בני-אדם שעומדים על הגבול – לחצות אותו בנסיבות מסויימות. הנאה מאלימות? משום מה נזעק איגוד הפסיכיאטרים לנוכח הפגיעה בילדים, אבל אותו היגיון חל גם על הפרסום הנרחב של כל מעשי הפשע. ככל שמפרסמים יותר את מעשי הפשע – יש יותר פשעים. על העיקרון הזה מבוססת כל תעשיית הפרסום – על-ידי שמפרסמים דבר-מה, השימוש בו או צריכתו עולים. העורכים בכלי-התקשורת מנסים לטעון שפרסום הפשע נועד לגייס את הרשויות להיאבק בו. זו טענה צדקנית שאין בה אמת. פרסום הפשע נעשה משיקולים שיווקיים טהורים. העורכים יודעים שמעשי פשע מזעזעים מוכרים יותר עיתונים ומעלים את הרייטינג של מהדורות החדשות. לכן הם מורחים את הדיווחים האלה על עמודים שלמים, נכנסים לפרטי-פרטים ומפרסמים ראיונות עם הפושעים. אין כאן ערכים אלא מכירות. אנשי התקשורת אוהבים ללגלג על עיתונים חרדיים, שבאופן עקרוני אינם מוכנים לפרסם מעשי פשע, אבל דווקא העיתונים האלה פועלים על-פי שיקולים ערכיים ולא על-פי אינטרסים כלכליים. ההימנעות מפרסום הפשע נועדה לשלול את הלגיטימיות שלו ולהעביר מסר – הדברים האלה הם מחוץ לעולמם של בני-אדם נורמליים. בחברה הכללית האלימות היא חלק בלתי-נפרד מתעשיית הבידור. בימי קדם היו בני-אדם נאספים בכיכרות וצופים באנשים הנאבקים זה עם זה עד מוות. כיום כבר לא רוצחים בני-אדם למטרות בידור, אבל ראו כמה אלימות יש בסרטים ובמחזות, בספרות יפה ובמשחקי-מחשב. מבחינת עצם ההנאה והסיפוק אין הבדל – אנחנו, כמו הברברים בימי קדם, מפיקים הנאה מצפייה באלימות ובבני-אדם ההורגים איש את רעהו. אי-אפשר להבין מדוע אנשים נאורים ובני-תרבות אינם מבינים שה'תרבות' הזאת…