תפילין או שוקולד ● סיפור
הוא נולד בעיירה אוסיאקוב, במחוז ויילון שבפולין. בן יחיד היה להוריו, ונולד זמן-מה לאחר מאורעות תרפ"ט, שהתחוללו אז בכמה מערי ארץ-ישראל. לאות הזדהות עם אחיהם יושבי הארץ החליטו הוריו, שכל ימיהם השתוקקו לחונן את עפר ארץ-הקודש, לקרוא לבנם – בן-ציון. בן-ציון היה ילד שקדן ורציני, שלא הִרבה להתרועע עם בני-גילו. אחד הדברים המעטים שבהם שיתף את חבריו, היה הבטחת הוריו כי את בר-המצווה שלו יחוג בארץ-ישראל. בעיני רוחו דימה את עצמו נושא את דרשת הבר-מצווה שלו לפני זקני ירושלים וחכמיה… היטלר יימח-שמו גדע את חלומותיו של בן-ציון. כבן עשר היה כשפרצה מלחמת-העולם השנייה, וכבר חרב עליו עולמו. מיד בראשית המלחמה, באחת ממנוסות הבהלה של התושבים, נרצח אביו מול עיניו ומול עיני אמו, בידי קלגס נאצי. מרוב צער נפלה האם למשכב, ובן-ציון נהפך על-כורחו למקור המחיה שלו ושל אמו. הוא עבד בפינוי הריסות, בטיאוט הרחובות ועוד כיוצא בזה. אף-על-פי-כן לא נשמעה מפיו כל טרוניה. על-אף גילו הצעיר קיבל עליו את הדין באהבה. כך נמשכו הדברים כשנתיים. יום אחד, בקיץ תש"א, ארגנו הגרמנים מסע של ציד וחטיפה. בן-ציון היה בין הניצודים. עם אלפי יהודים מעיירות נוספים הובא הילד למחנה-עבודה בסביבות פוזן. ליבו של בן-ציון נקרע על הפרידה הכפויה מאימו החולה. נחמה פורתא מצא בזוג התפילין שהניח אחריו אביו, ושזה זמן נהג לשאתן עמו לכל מקום ומקום, על כל צרה שלא תבוא. שיחק לו גם המזל שנבחר להיות משרתו האישי של פול, מפקד השומרים במחנה. פול חיבב אותו, ולפעמים אפילו הושיט לו פירורי לחם שהותיר מארוחתו. אסירי המחנה עברו חיפושים דקדקניים, ובכל-זאת הצליח בן-ציון, בתחבולות, להשאיר את זוג התפילין שלו ברשותו. במחנה התקרב מאוד לחבורה החסידית, שחבריה לקחוהו לחסותם. השבועות והחודשים נקפו, ובן-ציון החל להתכונן נפשית לבר-המצווה שלו ולרגע המאושר שבו יזכה להניח לראשונה את התפילין היקרות. אברך תלמיד-חכם אחד, מהעיירה קלטשב, אף לימדו פלפול, כ'דרשת בר-מצווה'. בוקר אחד, כשכל אסירי המחנה היו במקומות עבודתם מחוץ למחנה, ערך מפקד המחנה, איש האס-אס גרוס, חיפוש מדוקדק בצריפים. הוא ואנשיו חיפשו וחיטטו בין הדרגשים ובשאר מקומות המסתור, והחרימו כל מה שהצליחו היהודים להסתיר מעיניהם – סידורי תפילה, טלית ותפילין, פריטי לבוש, דברי מאכל, מכתבים, תצלומים משפחתיים וכיוצא…