"אדוני הפריץ! האם ידעתי שתבוא סופה?"

בעוד הרכבת גומעת קילומטר אחר קילומטר, ישב הרב שמואל ויינברג מסלונים, מחבר דברי שמואל, מלווה על ידי פמליית חסידים, שקוע בהרהורים נשגבים. הרכבת עצרה בטלטלה בעוד תחנה. פריץ בעל אחוזה עשיר עלה לרכבת כשהוא מלווה במשרתו הצעיר. עיניו של בעל האחוזה הביטו על הקרון ונחו על המושב שיועד לו – זה שליד מזכירו של הרב שישב ממש מאחורי רבו נכון להיענות לבקשותיו. בעל האחוזה התיישב, יישר את עצמותיו ופנה לעוזרו של הרב ושאל, "מיהו האיש היושב לפנינו? מדוע הוא מוקף אנשים רבים כל כך?" "הוא רב", השיב לו העוזר. "רב?" קרא בעל האחוזה. "גם אני נכדו של רב!" הכרזה מדהימה זו שנאמרה בקול רם והדהימה את הנוסעים הגיעה לאוזניו של הרבי עצמו. הרב ויינברג הסתובב במושבו ופנה בחיבה על בעל האחוזה ואמר לו, "אם אכן כך הוא הדבר, אם סבך היה רב וסבי היה רב, בוא ושב לצידי". החסידים זזו הצידה כדי לפנות מקום לבעל האחוזה שהתיישב בגאווה ליד הרב עצמו. הרב שאל בנועם על אבותיו של הלה. הוא סיפור כי הוא נכדו של רבי מאיר, בנו של הרבי הקדוש מברדיצ'ב. הוא היה גאה במורשתו, על אף העובדה שחי חיים המרוחקים מאוד משורשים אלו. כיוון שהיה רופאו של הקיסר ניקולאי, הפעם האחרונה שהוא אחז בידיו זוג תפילין הייתה לפני ארבעים שנה, סיפר לרב. "אני נזכר בסיפור מעניין על אבי-סבך, רבי לוי יצחק מברדיצ'ב", אמר הרבי. "האם תרצה לשמוע את הסיפור?" "סיפור? מדוע לא?" אמר בעל האחוזה והאזין בסקרנות לסיפורו של הרב. בכל לילה היה יענקל גורר את עצמו הביתה, שתוי ואומלל. אחרי משחקי הימורים שנמשכו במשך יום שלם בהם היה מפסיד כסף רב, ולאחר שהוריק לקרבו כוסיות ויסקי בזו אחר זו, הוא היה משרך את רגליו שבקושי נשאו אותו דרך רחובותיה המתפתלים של העיירה ברדיצ'ב. לילה אחד פגש את הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצ'ב בדרך. "אה, יענקל", אמר הרבי בנעימות, "כמה שאני מקנא בך". עיניו של יענקל התרחבו בהפתעה. "בי? אתה מקנא בי? במה כבר אפשר לקנא בי?" "כן, יענקל", אמר הרבי וליטף את ראשו בחום. "חכמינו זכרונם לברכה אומרים שכאשר אדם חוזר בתשובה, חטאיו הופכים לזכויות. כאשר תשוב בתשובה יהיו לך זכויות רבות כל-כך! תעמוד במקום גבוה בהרבה ממני…" "אה, רבי!" פלט יענקל. "אם ככה, שווה לי לחכות שנה נוספת – והרב יוכל לקנא בי אפילו יותר כי חטאיי יתרבו פי כמה!"… וכך דחה יענקל השתוי בבוז את…