סדר על הקש

את חג הפסח של שנת תש"ה (1945) לא אשכח. הייתי אז חייל באחת מפלוגות העבודה ההונגריות שהפעילו הגרמנים. שבועיים לפני פסח כבר שמענו את רעמי התותחים, וידענו שהחזית מתקרבת אלינו. הגרמנים עדיין האמינו שיצליחו לעצור את הצבא הרוסי בהתקדמותו. אנחנו כמובן ייחלנו להפך הגמור. ימים אחדים קודם הפסח כבר ראינו את הצבא הגרמני וההונגרי נסוג. בערב פסח לא יצאנו לעבודה. נסיגת הצבא הייתה בעיצומה ולא היה אפשר לצאת לרחוב. הבטנו מהחלונות והמראה היה לנו נקמה קטנה. סוף-סוף אויבינו הולכים בלי סדר, ממש בורחים. פניהם לכיוון אוסטריה. אבל שמחתנו לא ארכה זמן רב. בשעות הצהריים קיבלנו הודעה כי בלילה נצא גם אנחנו לדרך, לכיוון אוסטריה. כי מי שיישאר בעיירה (פעטרו-ראקוש) – יירה. אני התכוננתי לפסח. ימים מספר קודם לכן נתתי לגויה שבחצר מקטורן יפה שהיה לי, ובתמורה קיבלתי ק"ג אחד של קמח-תירס. חשבתי לאכול אותו בפסח, כדי להימנע מאכילת חמץ. ביקשתי מהגויה לאפשר לי לבשל או לאפות את הקמח, כדי שתהיה לי צידה לדרך, אבל היא לא הסכימה לעזור לי. באין-ברירה לקחתי עמי את הקמח כמות שהוא. במהלך ההתארגנות ליציאה החלה התקפה אווירית. פצצות נפלו בכל הסביבה, ופעם נוספת ניעורה בליבנו תקווה שאת ליל-הסדר, זמן חירותנו, נחוג כאנשים חופשיים. אולם תקוותנו נמוגה מהר. ההתקפה הרוסית נעצרה קילומטרים אחדים לפני העיירה. רק ההפצצות מן האוויר נמשכו מדי פעם. בשעה שעם-ישראל ישב לערוך את הסדר שכבנו אנחנו על הקש, עם התרמילים ביד. חבריי ואני התחלנו לומר בעל-פה את נוסח ההגדה. שאלנו "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", ולאיש מאיתנו לא הייתה תשובה של ממש. בהפסקות שבין הפצצה אחת לשנייה קיבלנו פקודה להסתדר בשורות על הכביש, חמישה אנשים בשורה. מסביב עמדו חיילי אס-אס גרמנים ואוקראינים וגם שומרים, "פולקס דויטשה". אלה התהלכו בבגדים אזרחיים, בידיהם רובים ושרווליהם מעוטרים בצלב- קרס. הצעדה לכיוון אוסטריה החלה. הייתי בין הצועדים בראש התור. מאחור צעדו אלפי יהודים. חיילי האס-אס היכו במקלות את מי שצעדו בסוף. כל הזמן שמענו צעקות של יהודים מאחורינו: "לכו מהר יותר, מכים אותנו". ההליכה הייתה קשה מאוד. היינו תשושים מהרעב, מהעבודה הקשה וממחלות. עברנו את הגבול ההונגרי ונכנסנו לשטח אוסטריה. בידי היה סידור קטן, וכמה פעמים במהלך הצעידה פתחתי אותו וקראתי את…