לעמוד במבחן האמונה ● מאמרו השבועי של הרב ברוד

איננו יודעים איך בדיוק תבוא הגאולה ואילו אירועים יקדמו לה. דבר אחד ברור – זה ערב הגאולה ואנו נדרשים להאמין בה בכל ליבנו ונפשנו להיות יהודי זו משימה לא פשוטה, ועוד יותר קשה לקיים את העיקר השנים-עשר מי"ג עיקרי האמונה: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח". תאמרו, מה קשה בזה? הלוא אין דבר קל מלייחל לגאולה אלוקית, על-טבעית, שתהפוך את העולם כולו לעולם טוב ומופלא? ובכל-זאת, אמונה אמיתית בביאת המשיח דורשת עבודה ומאמץ מתמידים. הקושי הגדול נובע מהעובדה שעוד יום עבר ועדיין לא נושענו. יהודי שמצפה באמת לביאת המשיח, וחושב ברצינות על מילות התפילה "לישועתך קיווינו כל היום" –אכן מחכה כל היום לגאולה. כשמגיע הערב ומתברר שהגאולה לא הגיעה, הוא חש אכזבה וצער. באותו רגע הוא מתחזק, מגביר מחדש את הציפייה ולמחרת מחכה שוב לגאולה, אבל בערב הוא שב ומתאכזב, על שגם היום לא בא המשיח. כאן טמון הקושי הגדול. לא לחשוש להתאכזב יש חוששים להתאכזב, ועל-כן מצמצמים את עוצמת הציפייה. כגודל הציפייה גודל האכזבה, וכאשר הציפייה מאופקת, גם האכזבה אינה גדולה. אך אין זו דרכה של היהדות. אנו נדרשים לצפות, לייחל בכל לב. כשחלף יום ועדיין לא בא משיח-צדקנו – צריך לחוש צער וכאב, ואף-על-פי-כן לצפות מחדש ולקוות שמחר יבוא. זה מסביר מדוע דווקא ה'עיקר' העוסק באמונת הגאולה נוסח בסגנון של קושיה ותירוץ: "ואף-על-פי שיתמהמה – עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". כי לכאורה יש כאן סתירה מובנית: איך אפשר להאמין בדבר שגורם אכזבה וצער מדי יום ביומו? אולם זו האמונה בביאת המשיח – "עם כל זה אחכה לו" – למרות האכזבה, על-אף הכאב, עם כל התסכול. האמונה הזאת, שנבחנת שוב ושוב, מלווה את העם היהודי בכל הדורות. כך היה גם בגאולת מצרים. משה בא לעם-ישראל ובישר לו את בשורת הגאולה. העם התמלא תקווה – "ויאמן העם". ומיד אחר-כך באה האכזבה: פרעה מחמיר את גזרותיו, איננו נותן תבן, מכביד את העול. האכזבה גדולה כל-כך עד שבני-ישראל באים בתרעומת קשה אל משה ואהרון, ואפילו משה זועק אל ה': "למה הרעותה לעם הזה! למה זה שלחתני!". אך אחרי כל זה החלו ניסי הגאולה והביאו לידי יציאת מצרים. האמונה מזרזת האמונה בביאת המשיח דורשת עבודה נפשית, התגברות על האכזבות, ליבוי מתמיד של אש הציפייה. לכן אמרו חז"ל שזה אחד הדברים ששואלים את האדם בהגיעו לעולם האמת – "ציפית לישועה?". כי אין…