"התקיעות הבלתי-נשכחות" / סיפור לראש השנה
בדרך-לא-דרך הצלחתי להשיג שופר קטן, שהוגנב לתוך אושוויץ. באותו ראש-השנה תקעתי בו כעשרים פעם את כל מאה הקולות. הדבר היה כרוך בסכנת-נפשות ממשית, שכן בכל מקום שוטטו חיילים גרמנים ואנשי הקאפו האכזרים. בזהירות ובפחד עברתי מבלוק לבלוק ותקעתי בשופר באוזני אחיי האומללים. קולות השופר הפיחו בהם, ולו לשעה קלה, חיים מחודשים ונסכו בליבם זיק של תקווה. מכל עשרים הפעמים שתקעתי בשופר באותו יום, אזכור במיוחד שתי פעמים. האחת, כאשר תקעתי לפני קבוצה של כאלף יהודים, שעזבו את המחנה אל הבלתי-נודע. והשנייה, תקיעותיי לפני הבלוק שבתוכו נדחסו כאלף וארבע-מאות נערים, בדרכם אל המוקד. תחילה אפתח בזו האחרונה. יום קודם, בערב ראש-השנה, ריכזו שומרי המחנה את כל הנערים הצעירים. נערים אלה אמורים היו להישלח למשרפות כבר עם בואם למחנה. בדרכים בלתי-מוסברות הצליחו לחמוק מהסינון הראשוני. עתה נאספו במגרש ריק, מאחורי הבלוקים, כדי לבדוק מי מהם בוגר דיו וכשיר לעבודה ומי מהם אינו זכאי לחיים. מפקד המחנה הורה לנעוץ באדמה עמוד עץ שבאמצעו קרש קטן, שיצר כעין אות דל"ת. הנערים הצעירים נצטוו לעבור מתחת לקרש. כל מי שראשו לא הגיע לקרש, נותר במגרש. הגבוהים והחסונים חזרו למחנה. כאלף וארבע-מאות ילדים נותרו שם והועברו לבלוק מבודד, סגור ומסוגר. בין הנערים האומללים היה גם תלמידי היקר, המופלג בתורה וביראת-שמים, משה רוזנברג הי"ד, מהעיר שלנטרן (בהונגריה). הוא כבר היה כבן עשרים, אך היה נמוך קומה. ראשו לא הגיע לקרש, ולפיכך צורף אל הנערים הצעירים. כשנודע לנערים מהבלוק המבודד כי יש במחנה שופר, החלו לזעוק בקולי-קולות שיתקעו לפניהם בשופר, כדי לִזכות במצווה, בשעותיהם האחרונות. לא ידעתי לשית עצות בנפשי. הדבר היה כרוך בסכנה עצומה. היום כבר עמד לפנות ועוד מעט אמורים הגרמנים להגיע לבלוק כדי לקחת את הנערים (באושוויץ היה הנוהג להעביר את הטרנספורט למשרפות בלילה). לבסוף לא יכולתי לעמוד נוכח צעקותיהם של הנערים, שביקשו לרחם עליהם ולתקוע לפניהם בשופר. התקרבתי לבלוק שלהם ותקעתי בשופר את כל מאה הקולות. התעלמתי מאזהרת השומרים כי אם יבחינו בי הגרמנים, יצרפו גם אותי לנערים. הפעם השנייה באותו יום, שנחרתה בליבי במיוחד, הייתה, כאמור, כאשר תקעתי בשופר לפני הקבוצה שעמדה להישלח מהמחנה אל מקום לא-נודע. עמנו במחנה היה הרב הגאון רבי מנחם-מענדל קאראדר,…