אני רוצה להיפגש עם נשיא ארה"ב

בשנת 1981, כאשר למדתי במכללה הרבנית בבוסטון, היה רב צעיר אחד – שזה עתה סיים את לימודיו – שייסד קהילה קטנה בפרבר הבוסטוני סאות' ברוקליין. הוא נהג לבלות איתנו לעתים תכופות כ"אחד מהחבר'ה". הוא זכה להצלחה מהיום שבו ייסד את בית הכנסת הראשון שלו. רבים נהרו אחריו ומהר מאוד יצא שמו לפניו. תכופות תהיתי ביני לבין עצמי איפה טמון המפתח להצלחתו ולפופולריות שלו. במפגש איתו, באמת שלא ניתן היה להבחין אצלו בשום דבר מיוחד. יום אחד הרמתי עיתון וגיליתי תמונה של הרב הצעיר הזה כשהוא יושב ומפטפט עם הנשיא רונלד רייגן בבית הלבן, ולצדה כתבה על האופן שבו הוא העביר את מסר חנוכה לנשיא המדינה. הסיפור התפרסם ברחבי ארצות הברית. היה זה מספיק עבורי. הייתי מוכרח לגלות איך הברנש הצעיר הזה עושה את זה. שאלתי אותו איך הוא מצליח לעשות את כל הדברים הנפלאים האלה. הוא אמר זאת בפשטות רבה: "זה מפני שאני רוצה בכך. לא מדובר בכריזמה, בכושר שכנוע או בניסיון [אף כי הדברים הללו הם בלי ספק מועילים וחשובים], אלא מדובר בעיקר בבטחון עצמי, בהתמדה ובעשייה". הוא המשיך ואמר: "תראה, החלטתי שיש לי משהו לומר לנשיא ושאני רוצה לפגוש אותו, אז הלכתי ועשיתי את זה". בתורה בפרשת ויקהל אנו לומדים על הפריטים השונים שתרמו השבטים השונים של בני ישראל למען בניין המשכן במהלך המסע במדבר. התורה מספרת לנו כי הנשיאים – מנהיגי השבטים – תרמו את אבני השוהם לאפוד ולחושן של הכוהן הגדול. הפרשן רש"י מצביע על העובדה שכשהתורה מאייתת את המילה "נשיאים" (מנהיגי השבטים), היא משבשת את האיות וכותבת "נשאם" לרמז על האופן הפגום בו השתתפו הנשיאים בהקמת המשכן. מה היה הפגם? כשהגיע הזמן בו משה פנה לעם ישראל וביקש מהם לתרום להקמת המשכן, התנדבו הנשיאים להשלים את כל מה שיחסר לאחר שכולם יתרמו. מה שקרה לבסוף שהפריטים הבולטים שחסרו היו האבנים היקרות, ולכן זו הייתה תרומתם. כעת עלינו להבין: מה רע בכך? הרי הנשיאים הכריזו כי הם מוכנים לתרום כל מה שיחסר. איזה פגם יש בנתינה זו? ולמעשה, בסופו של דבר הם אמנם תרמו חומרים יקרים למדי. מהו אם כן הפגם שבגישתם? המפתחות להצלחה בכל פרויקט משמעותי הם יכולת ומוטיבציה. פוטנציאל + התמדה = הצלחה. כעת, מה יותר חשוב: היכולת או המוטיבציה? חכמינו מלמדים אותנו, כי "אין דבר העומד בפני הרצון", הווה אומר, בפני רצונו ושאיפתו האמיתיים של…