ניקוי האמת – מעשה שהיה כך היה…

בביתו של החסיד הנדיב זאב-וולף, מהעיר סאנוק שבגליציה, הייתה שרויה דאגה רבה. מחלה קשה קפצה עליו ומצבו הידרדר מיום ליום. רופאים מפורסמים, מקראקוב ומוורשה, הוזעקו למיטתו. הם נתנו לו את מיטב התרופות, אולם הכול היה ללא הועיל. מצבו החמיר והלך. בשעה קשה זו הִרבה הציבור בתפילות בעבורו, ובמיוחד כל מי שזכו למתת-ידו הנדיבה. גם זאב-וולף התפלל ככל שהיה מסוגל. הוא ביקש שמעשי הצדקה הרבים שעשה ימליצו טוב בעדו. באותם ימים הפציע בשמי החסידות אורו של רבי צבי-הירש מרימנוב. בימי בחרותו של זאב-וולף, כאשר הסתופף בצילו של רבי מנחם-מענדל מרימנוב, היה רבי צבי-הירש משרתו של הרבי. כל מעשיו היו תמיד בהצנע לכת ולא רבים עמדו על גדלותו. לאחר הסתלקות רבו הלך רבי צבי-הירש אל רבי נפתלי מרופשיץ ונעשה אחד מחסידיו. שתים-עשרה שנים עברו, וגם רבי נפתלי נסתלק. עתה כבר התקשה רבי צבי-הירש להסתתר מאחורי מעטה של חסיד פשוט. כאשר רבו הפצרות החסידים, נעתר והחל להנהיג עדה בישראל. רבי צבי-הירש נהג לסובב בעיירות, קיבל יהודים והעניק להם עצה וברכה. דרך מיוחדת הייתה לו: כאשר התייצב לפניו יהודי, היה הוא קובע את הסכום שעל האיש לתת. לעיתים השית על איש עשיר סכום פעוט ועל יהודי עני סכום גבוה. הדבר היה לפלא. והנה נודע כי רבי צבי-הירש עובר בעיר סאנוק. בני משפחתו של זאב-וולף החולה מיהרו אל אכסנייתו לבקש את ברכתו. הקשיב הצדיק לדבריהם ואמר: "עליכם לתת לצדקה שנים-עשר אדומים זהב". בני משפחתו של זאב-וולף הוכו בתדהמה. זה היה סכום עצום. מדוע הצדיק דורש סכום גדול כל-כך? הם העזו להעלות את תמיהתם לפני הצדיק, והוא השיב להם: "נאמר בתורה 'ולא תונו איש את עמיתו'. והלוא כבר נאמר קודם לכן 'אל תונו איש את אחיו'. אלא יש לפרש זאת כך: התורה רומזת גם ל'אמיתו' (ע' מתחלפת בא'). משמעות הדבר, שגם ה'אמת' שלו, המעשים הטובים שהאדם עושה, צריכים להיות נקיים מהונאה. פעמים האדם עושה מעשים טובים, אך הם מלאים פניות אישיות וכוונות שאינן לשם שמים. לכן עליו להשגיח שה'אמת' שלו תהיה ללא הונאה. "לא לחינם נקבתי בסכום הזה", המשיך הצדיק. "אם תואילו לנדב את הסכום שביקשתי, אוכל לעזור לאביכם". בני ביתו של זאב-וולף התקשו להבין את הקשר בין הפירוש החסידי לבין התרומה, אך האמינו בדברי הצדיק. מיד עמדו ומסרו לידו שליש מהסכום, ואת היתרה הבטיחו להשלים בקרוב. "האם אתה…