'הצפרדעים והבור' – משל ונמשל
"חבורת צפרדעים עליזה טיילה לה להנאתה על-יד הביצה. ולפתע – אסון! שתי צפרדעים נפלו הישר לבור עמוק, מלא במים עד חציו. חברותיהן המסורות התגודדו על שפת הבור לטכס עצה כיצד יוכלו לחלצן. אך משראו את עומק הבור, המסקנה הייתה אחת: אפילו לצפרדעים מיומנות שכמותן, אין שום סיכוי שבעולם לנתר החוצה. ובעצם, בזאת נחרץ גורלן. החברות ברוב טובן, הודיעו חגיגית לטובעות המסכנות את מסקנת וועד ההצלה. "אל לכן להתאמץ, יקירות. גם אל נא תנסו. חבל על הכוחות, נוחו בשלום. תיכף, וודאי תטבעו". הצפרדעים האומללות כלל לא חשבו להתייחס לדברי חברותיהן. כשחייהן תלויים להן מנגד, ניסו הן בכל כוחן לקפוץ ולנתר שוב ושוב. אולי יצליחו, אולי יקרה הנס. החברות מלמעלה, בראותן את מאמציהן של השתיים, החלו בקריאות וצעקות תוך תנועות ידיים נמרצות: ״אין סיכוי! אין סיכוי! לא תצליחו! לא תצליחו!" אחת הצפרדעים בשמעה את הצעקות, החלה לחלחל בה אט אט ההכרה, שזהו זה, אפסה כל תקוה, ואכן אין בכוחותיה לצאת מן הבור. פסקה הצפרדע העייפה ממאמציה, ולאחר זמן קצר טבעה לה למוות. חברתה היתה דווקא נחושה. היא התעלמה כליל מהקריאות המיאשות, והמשיכה במרץ לקפוץ עוד ועוד, עד שלפתע – הופ! היא מצאה עצמה מחוץ לבור. ניגשו אליה כולן בהתפעלות עצומה. איך זה לא הרמת ידיים? איך לא אבדת תקווה למרות צעקותנו המייאשות?! בשפת הסימנים ובתנועות ידיים הסבירה הצפרדע הניצולה, שהיא כלל איננה שומעת. היא חירשת! לתומה חשבה, שצעקותיהם וניפופי הידיים היו דווקא קריאות עידוד." ••• המשל העממי המפורסם הזה, מהווה מסר רב עוצמה לכל אדם באשר הוא כלפי עצמו וכלפי הסובבים אותו ובפרט עבור מחנך, מורה והורה כלפי תלמידיו / ילדיו. זה הרי ברור ללא ספק שהיה בכחן של שתי הצפרדעים לצאת מן הבור. והראיה, שאחת מהן אכן יצאה. המילים! המילים המייאשות הן אלו שחדרו למוחה של הטובעת וגרמו לטביעתה. כשכולן מסביב שידרו לה שאיננה מסוגלת, איננה יכולה, היא פשוט לא יכלה. והניצולה, יתכן שהיתה טובעת גם היא, אילולי ׳קריאות העידוד׳ שנסכו בה תקווה ואמונה חזקה שהיא אכן יכולה, והיא הצליחה וניצלה. מסרים עוצמתיים והרי-גורל מסוג כזה מקבלים יתר עוצמה ויסוד מוצק כשמוצאים אותם בהררי קודש. ישנו סיפור נפלא בגמרא (סנהדרין מא,ב): רב כהנא ורב ספרא למדו את מסכת סנהדרין אצל רבה. פגש בהם רמי בר חמא ובקשם לחזור בפניו איזה…